ב-9.11.23 חזרתי מסיור בצפון לביתי בראש העין. כשיצאנו מקריית שמונה הודיעו לי שיש מפגינים מול הבית שלי מטעם משפחות התצפיתניות שנחטפו. אמרתי למי שהתקשר, שיש לי שעתיים נסיעה, ושחשוב לי שישארו כדי שאוכל לדבר איתם. הם חיכו. ב-23:00 בלילה, חיכו לי שם אימהותיהן של דניאלה גלבוע ולירי אלבג והטיחו בי דברים קשים, על מחויבות המדינה למי שהיו שם בשמה. אני זוכר שבסיום הדברים שלהן, התחבקנו ואמרתי להן שאנחנו במאבק הזה ביחד. משפחות החטופים לא ויתרו לרגע ב-469 הימים האחרונים, ולא יוותרו עד שישוב החטוף האחרון. במשך למעלה משנה הן עומדות מחוץ לבתיהם של מקבלי ההחלטות, בקור ובחום, בלילה וביום. הן נוסעות ברחבי העולם, הן הופכות את העולם כדי להחזיר את הבנות והבנים שלהן. השבת החטופים היא אירוע לאומי שקשור בחוסן של החברה הישראלית, וגם ביכולת שלנו להמשיך ולהילחם. אבל ברגעים מורטי העצבים האלו, אני חושב על ההורים של דניאלה ולירי, ועל כל המשפחות שהפכו את העולם - וכמה מגיע להן לחבק שוב את יקיריהן. המעגל הזה חייב להיסגר. צריך להשלים את העסקה עד אחרון החטופים, ולהביא מזור לכל המשפחות - ולכל המדינה.