קצין צעיר — מה מרגיש קצין צעיר? הוא בן 25, הוא ערכי, הוא נלחם כבר שנה וחמישה חודשים. מה הוא מרגיש? מה הוא חושב על עתידו? על האפשרויות שלו? מה הוא מרגיש כשהוא מסתכל על היחס לרמטכ״ל שהתפטר אתמול? כשהוא שומע את הלעג, את ההשמצות, כשהוא קורא את ההדלפות על ההשפלות שהוא עבר בחדר הסגור? האם הוא עדיין מדמיין את עצמו יושב יום אחד ליד השולחן הזה? מה הוא מרגיש כשהוא רואה את שר הבטחון יושב בוועדת החוץ והבטחון, מקדם בכל כוחו את חוק ההשתמטות. עושה הכל כדי למנוע מצעירים בגיל של החיילים שלו להתגייס רק בגלל פוליטיקה מהסוג הכי ציני שיש. מה הוא מרגיש כשהוא פוגש קצין צעיר אחר, שהיה איתו בבה״ד 1, חבר, שמספר בעיניים מושפלות איך מתנחלים קיצונים זרקו אבנים עליו ועל החיילים שלו, ירקו עליהם, קיללו אותם, ואז הם קיבלו מלמעלה לסגת ולא להגיב. ״הם קראו לזה לסגת,״ אומר החבר לתוך הבירה שלו, ״אבל זה לברוח.״ מה הוא מרגיש כשאף אחד בדרג המדיני לא לוקח אחריות? הם אפילו לא מסרבים, סתם מתעלמים. הוא מסתכל על החיילים שלו, הוא מרגיש שהוא אחראי עליהם, הוא מרגיש שזה ערך, אבל הוא שואל את עצמו אם זה לא קצת טמבלי מצידו להמשיך להאמין בזה כשכל כך ברור שלמעלה, בממשלה, לאף אחד לא אכפת. מה הוא מרגיש כשהחברה שלו, עוד מעט אשתו (הוא כבר קנה טבעת, אבל עוד לא שאל), אומרת שאין בעיה ואפשר לוותר על החופשה כי זו תקופה כזו, ובינתיים הוא קורא על עוד ועוד מיליארדים שעוברים כל יום בוועדת הכספים, סתם, בלי חשבון, כי הם יכולים. מה הוא מרגיש כשאומרים לו שהמלחמה צריכה להמשך לנצח? הוא יושב ליד המיטה של חייל שלו בבית החולים, מנסה להחזיק מעמד מול המבט של אמא שלו, ומבין שרוצים שככה זה יהיה מעכשיו. לתמיד. מה הוא מרגיש? מה האפשרויות שלו? מה הוא יעשה? איזה החלטות הוא ייקח? הוא חושב שמדובר רק בו, אולי גם בה ובטבעת בכיס שלו, אבל מדובר בעתיד של כולנו. מה שהוא יחליט יקבע בשנים הקרובות את גורלה של המדינה.