איך נחזור? — איך נחזור להיות נורמלים? השנתיים האחרונות לא היו רק נוראות, אלא גם ממכרות. המוח התרגל לגירוי מתמיד. עוד אסונות, עוד מריבות, עוד אזעקות, עוד כאב, עוד זעם. כמו האלגוריתם של טיקטוק, שלמד איך לגרד לנו בתוך המוח, ליצור צורך מתמיד בעוד ועוד גירויים, גם החדשות הפכו למשהו שאנחנו מרותקים אליו בעל-כורחנו. אנחנו חייבים לראות עוד סרטון חטופים נורא, עוד ילד יפה שמחייך מעל ה"הותר לפרסום", עוד מישהו שעומד בכנסת ומטנף, להתעדכן כל חמש דקות בשאלה מה היא עושה במיאמי. אם עוברת רבע שעה ולא נופל עלינו איזה אסון בממדים תנ״כיים, אנחנו מתחילים להתגרד באי נוחות. מציצים בווטצאפ, עושים סבב ווינט-N12-וואללה!-יוטיוב-אינסטוש. למה אנחנו קוראים לזה אינסטוש? איך זה שיש לנו שם חיבה למפלצת דיגיטלית שמעירה אותנו בלילות רק לכמה דקות, כבר סוגרים, נשבעים לתקרה שזו רק הצצה. אנחנו צריכים לבנות מחדש הכל. את המדינה, את החברה הישראלית, את עצמנו. להגמל מהשנאה, להגמל מהכעס, להגמל מזה שאנחנו כבר לא יודעים מהי האמת, כל מה שמעניין אותנו הוא מי בעדנו ובעיקר מי נגדנו. אנחנו צריכים לחזור להיות מסוגלים לדבר עם אנשים שלא מסכימים אתנו. לחזור לסיפוקים לא מידיים. כל מה ששווה משהו בעולם הזה, לוקח זמן. חינוך של ילדים, תיקון של מערכות שלטון, החיפוש אחר האמת, ההחלמה האיטית של החור בלב שנפער ב-7 באוקטובר. אנחנו צריכים להתרגל מחדש לעצמנו, ואז לשנות אותנו. לקבל את נוכחותו של השכול, ואז להפוך אותו למקור של כוח וחיים. להבין את הסיכונים שרצינו להתעלם מהם, אבל לא לשקוע בפארנויה ולא לתת לפחדים לנהל אותנו. אנחנו צריכים להציב מטרות גדולות, ואז לעשות לעברן צעדים קטנים. ישראל צריכה לחזור להיות המדינה הזו, שהיא לא קלה אבל אנחנו אומרים עליה "שהיא המקום הכי טוב בעולם לגדל בו ילדים." כדי שזה יקרה אנחנו צריכים להחליף כמה אנשים, לשנות כמה הרגלים, בעיקר להאמין ביכולת שלנו לעשות שינוי. הוא יבוא, אבל הוא לא יבוא מעצמו. אנחנו נצטרך להביא אותו.