אתמול הצגתי את התוכנית שלי להעברת עזה לידי המצרים. להלן מקבץ תגובות (הפואנטה בסוף): צוות הבית הלבן: קובעים פגישה ללמוד עוד פרטים. הסטייט-דיפרטמנט: מזכיר המדינה עדכן אותנו מראש שהוא אוהב את הרעיון, איפה אפשר ללמוד על זה עוד? ה-FDD, מכון המחקר החשוב בוושינגטון: מבקשים להרחיב על התוכנית בקבוצות עבודה כדי להבין את הרעיון. CNN, ABC, NBC: מבקשים ראיונות הרחבה ותדרוכי עומק. מדינות הסכמי אברהם: קובעים סדרת פגישות ללימוד הרעיון. מצרים: מתנגדת מסיבות היסטוריות, אבל באדיבות. שלמה קרעי: יאללה יאללה, סתום. — זה היה יכול להיות מצחיק, או מביך, אבל אני רוצה להגיב ברצינות. עזה היא היום הבעיה הכי גדולה של חיינו. הממשלה לא מציעה שום רעיון מה יהיה ביום שאחרי המלחמה. לא מקיימת על זה שום דיון מהותי. אין דיאלוג לאומי, אין אף הצעה חדשה. שמתי משהו על השולחן. יש מומחי מצרים שאני מעריך כמו עמוס גלעד שחושבים שהוא לא נכון. יש מומחים שאני מעריך לא פחות כמו ישראל זיו ונועם תיבון, שחושבים שהוא מאוד נכון. אני מאמין, אחרי אינספור שעות עבודה עם הצוותים שזה הרעיון היחיד שיש לו התכנות והוא ישים בזמן קצר יחסית. אם הממשלה חושבת אחרת זה בסדר גמור, בתנאי שזה מנומק וסדור. אי אפשר להפוך כל נושא רציני בחיינו לתחרות קללות. למה זה טוב? למי זה עוזר?