*בַּיָּם דָּרֶךְ* יומן מסע למצווה אחת #גאולת_הדעת 💡 *בנים של מלך* *חוויית נטישה* בלב העיר שוכב הומלס, מכוסה בסמרטוטים. כמה מטרים ממנו – קופסת התרומות לכלבים מלאה בשטרות. קופסת האדם ריקה. התרמות לעמותות הצלת כלבים הפכו לחלק מהנוף העירוני. אין זה מקרי – תופעת נטישת בעלי חיים הולכת ומתרחבת. אנשים מאמצים כלב בשמחה, אבל כשהטיפול דורש מאמץ – הם נפטרים ממנו. הכלב לא הסתדר עם הילדים? זקוק לטיפולים יקרים? הזדקן? פשוט משאירים אותו ברחוב. גם אדם אינו הופך לחסר בית ברגע אחד. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. לפעמים זו התמכרות, לפעמים פיטורין, לפעמים טרגדיה אישית. אבל תמיד – *זו נטישה*. כמו הכלבים במקלטים, גם ההומלסים הם תוצאה של חברה שלא יודעת לשאת באחריות כלפי מי שהופכים ל”נטל”. *הבדידות נשאנוך בלי מילים* רוב ההומלסים לא מתים מרעב. יש מי שדואג להם לאוכל, יש מערכות עירוניות שמספקות צרכים בסיסיים. הדבר שהכי קשה להם – *זו לא המצוקה הפיזית. זו הבדידות*. אדם זקוק לקשרים, לשיחות, ליד מושטת בעת צרה. בחבר אמיתי צריך להשקיע. וזה הכאב הגדול של דיירי הרחוב: לא רק שאין להם מחסה – אין מי שיראה אותם. *אנשים שקופים* אנחנו תורמים לקופסה של הכלבים, אבל עוברים ליד קופסת ההומלס הריקה. זה לא מחוסר חמלה – אלא כי קל יותר לחמול על כלב. כלב לא מציב בפנינו שאלות קשות. הוא רק מעניק אהבה, ואנחנו יכולים להרגיש טוב עם עצמנו. אבל אדם חסר בית? הוא מזכיר לנו כמה שביר הכול יכול להיות. כמה מעט צריך כדי ליפול. לכן, אנחנו מסיטים מבט. נותנים מטבע לכלב – ושוכחים שאולי, כמה מטרים משם, יושב *אדם בודד שאיש לא רואה*. *ערך האדם* חברה שמקדשת חמלה אך מפנה אותה רק למי שנוח לה – מחמיצה את צידוקה המוסרי. חמלה אמיתית אינה בררנית. היא אינה מסתפקת בהושטת יד לכלב עזוב, אך מתעלמת מאדם עזוב. *האדם הוא תכלית העולם*. אם התרגלנו לראות אותו שקוף וחסר ערך – סימן שמשהו בנו התעוות. סימן שאנחנו בגלות. *גלות הדעת* *"הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים.* *אִם כְּבָנִים – רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים,* *וְאִם כַּעֲבָדִים – עֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת, עַד שֶׁתְּחוֹנֵנוּ…"* (מתוך תפילת מוסף לראש השנה) *גלות הדעת היא שיכחה של מי אנחנו באמת*. זו הגלות המסוכנת ביותר – כי היא אינה נכפית מבחוץ, אלא מחלחלת פנימה, עד שהאדם עצמו מפסיק לזכור את ערכו. מי ששכח שהוא בן מלך – מתחיל לחיות כמו עבד. מודד את עצמו בהישגים חיצוניים, מחפש חן בעיני אחרים, שוכח את ערכו הפנימי. בז לערכם של אחרים. ואז מגיעים מריבות, שיימינג, חרדות… *משיכחה לזיכרון* הדרך להחזיר את ערך האדם מתחילה בזיכרון. להיזכר מי אנחנו, להיזכר במה שאיבדנו, להיזכר במה שתמיד ידענו – *נבראנו בצלם אלוקים.* בעולם שהופך את האדם למספר, לכלי, לעוד חלק במערכת – קל לשכוח את העיקר. אבל האמת לא השתנתה: *כל אדם, בכל מצב, נושא בתוכו נשמה אלוקית*. אנחנו חייבים לזכור שהאדם קודם לכל. שהוא יותר מהבגדים הבלויים שעליו, יותר מהעבר שלו, יותר מטעויותיו. הוא יציר כפיו של הבורא, *נזר הבריאה.* וכשאנחנו שוכחים את זה על עצמנו – אנחנו שוכחים את זה על אחרים. *בני מלך* הומלסים אינם רק אתגר חברתי – הם תזכורת. תזכורת למה שקורה כשחברה שוכחת את יסודותיה ומתנתקת משורשיה. תזכורת לכך שבכל אחד יש ניצוץ אלוקי, גם אם הוא חבוי תחת שכבות של לכלוך וייאוש. *יותר משאנחנו מצילים אותם – הם מצילים אותנו.* זה לא רק "צדקה תציל ממוות*. כשאנו נזכרים בהם, אנו נזכרים בעצמנו. *כשנגלה את הצלם שבנו – נראה אותו גם בהם.* בעיני העולם, הם שקופים. בעיני עצמם, הם אבק. *אבל בעיני אלוקים? הם – ואנחנו – בני מלך.* 📙 *שאלה לפנקס* *"חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם.* *חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.”* (אבות ג, י”ד) *מה אנחנו יכולים לעשות השבוע כדי להיזכר בצלם שבנו ולראות אותו באחרים❓* •••••••••••••••••••• 😍 *מוזמנים לעקוב ולשתף* 🔗 *בטלגרם:* https://t.me/bayam_derech 🔗 *בווטסאפ:* https://whatsapp.com/channel/0029VazXoEd9RZAYR1UhgN2E 🔗 *בפייסבוק:* https://www.facebook.com/share/18mH4anyZ9/?mibextid=wwXIfr #מצווה_אחת_ואהבת_לרעך_כמוך 🔗 *https://hauma.org* 🧡💙🧡