*בַּיָּם דָּרֶךְ* יומן מסע למצווה אחת #בעקבות_משיחא *💡 פרק 6: נוודי הפריפריה* *▪️ פריפריות של תודעה* המשנה מתארת את תקופת *“בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא*”, ובה נאמר: *“וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ.”* סוטה ט ט”ו לכאורה, תיאור של מציאות אקטואלית – גבולות פרוצים, ישובי ספר נטושים ובני אדם עקורים. אבל זהו רק פן חיצוני למציאות פנימית – ביטוי גשמי של מהלך רוחני. ״מרכז״ ו״פריפריה״ הם לא רק מונחים גיאוגרפיים, הם מתארים תודעה חברתית. ”מרכז” מייצג תרבות של אחידות מחשבתית, בינוניות, מירוץ אחר רייטינג וכניעה לנורמות מקובלות. ״פריפריה״, לעומתו, היא המקום הרוחני שבו נשמרת האפשרות לשאול, לערער, לחפש עומק ולחדש. בעידן שלנו, הפריפריה הרוחנית הולכת ומתרוקנת. לא כי נגמרו האנשים השואלים – אלא כי החברה אינה מעניקה מקום לדעה חריגה. התרבות הופכת סגורה ומקובעת, ואנשי הגבול – אותם אנשים שמבקשים אמת שאינה מתיישרת עם הקונצנזוס – הופכים לנוודים ולמנודים. *▪️ יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ* פעם, “אנשי הגבול” היו נביאים, פורצי דרך, מחוללי שינוי. אנשים שחיו בשוליים – לא כי הם רצו, אלא כי הדרך שלהם חייבה זאת. היום גם לקצוות יש גבולות. גם התנועות שנחשבות “שוברות מוסכמות” מתגלות כעוד מערכות סגורות, שמייצרות כללים פנימיים קשיחים של ״פוליטיקלי קורקט״. חומות נבנות סביב כל קבוצה, ומי שלא מתיישר עם המחשבה המוסכמת – מוצא את עצמו בחוץ. לא מפני שהם אינם צודקים, אלא מפני שהחברה עדיין שבויה בתוך מנגנוני הנדסת תודעה, שלא מאפשרים מקום לאדם האינדיבידואלי, החריג, השואל. אבל יש כאן גם צד אישי: האם האדם עצמו מוכן לשלם את מחיר השונות? אנשים רבים מעדיפים להיות “אנשי גבול” – רק עד הרגע שבו זה גובה מהם מחיר חברתי. השאלה היא לא רק אם החברה מסוגלת להכיל דעה שונה – אלא האם בעליה מוכנים לעמוד עליה בכל מחיר? *▪️ “רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות”*(מיוחס לרבי מקוצק) התרבות היום מעודדת קונפורמיות, אבל היא מתחזה לתרבות של שונות. היא מלאה בקבוצות נפרדות, תתי-תרבויות, זהויות מתנגשות – אבל כל קבוצה סוגרת את עצמה בתוך בועה קשיחה. במקום חופש אמיתי, מתקיימת הכתבה סמויה של תודעה. הגיוון הוא חיצוני בלבד. בעומק – הכל נשלט על ידי אותם מנגנונים של פחד מהחריג. ולכן עולה השאלה: האם מדובר כאן במשהו חדש? אולי העולם תמיד היה כך, ורק החליף מנגנוני שליטה? פעם היה זה כוח המדינה, אחר כך בעלי ההון ששולטים בתקשורת, וכיום – האלגוריתמים של המדיה החברתית, שמעצבים תודעה בדרך מתוחכמת יותר מתמיד. נראה שהשליטה על המחשבה לא נעלמה – היא רק שינתה צורה. *▪️ המונופול על האמת נסדק* עוד נעסוק בנושא האמת והשקר, אך כעת נאמר רק שהתגלות והתפרצות כל הרצונות האנושיים בדורנו מביאה לכך שהכל מצולם, הכל מוקלט, הכל נחשף. אין עוד שליטה ריכוזית מוחלטת על מידע – וכל אדם יכול לפתוח ערוץ עצמאי, לחשוף נתונים, לערער על הנרטיב השליט וגם לבטא את עצמו. עדיין יש שקרים, מניפולציות, אג’נדות פרטיות, אבל האנושות כבר לא יכולה להסתמך על תודעה מוכתבת בלבד. באופן אירוני – האגואיזם הוא זה שמפרק את השקר. השליטה במידע הופכת מורכבת יותר, ואיתה נפתח פוטנציאל לבירור מידע והבעת מגוון של דעות. *▪️ ואהבת לרעך כמוך – חוק עליון במציאות מתוקנת* חברה שמבוססת על אהבת הזולת לא מפחדת מהשונה. היא אינה צריכה למחוק דעות אחרות או לנפות אנשים שלא מתיישרים עם הזרם המרכזי. היא אינה מבוססת על תודעה אינטרסנטית, אלא על חוקיות נצחית ואמת פנימית עמוקה. כאשר חברה פועלת מתוך אהבת אמת כחוק רוחני עליון, אין בה צורך לדחוק אנשים החוצה – כי כל אחד מוצא בה את מקומו. היא אינה פועלת מתוך דחיית השונה – אלא מתוך הכלה והבנה שהוא חיוני למכלול. אבל אהבת הזולת היא לא רק אידיאל רוחני – היא תנאי לחברה חופשית. כי בסופו של דבר, קונפורמיות היא תוצאה של פחד – פחד מביקורת, פחד מהחריג, פחד מאובדן שליטה. חברה שמאמצת גישה של אהבה אמיתית אינה צריכה לפחד מחריגים – להפך, היא מבינה שהם כוח היוצר שינוי אמיתי. “*ואהבת לרעך כמוך”* הוא לא רק ערך מוסרי. זהו החוק העליון והטבעי של חברה בריאה – חברה שבה אין פריפריות של תודעה, אין נוודים מחשבתיים, אין חריגים דחויים, ואין אמת שצריכה להסתתר. *📙 הפנקס* איך נאפשר מרחב אמיתי לשונים מאיתנו, כך שלא יצטרכו לנדוד ולחפש מקום? האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר של להיות אנשי הגבול? •••••••••••••••••••• *😍 מוזמנים לעקוב ולשתף* *🔗 בטלגרם:* https://t.me/bayam_derech *🔗 בווטסאפ:* https://whatsapp.com/channel/0029VazXoEd9RZAYR1UhgN2E *🔗 בפייסבוק:* https://www.facebook.com/share/18mH4anyZ9/?mibextid=wwXIfr #מצווה_אחת_ואהבת_לרעך_כמוך *https://hauma.org* 🧡💙🧡