*מחשבות מלחמה וקונספציה | יצחק ביאליק* יש לי חבר. הוא נלחם בשביעי באוקטובר, בשמחת תורה. הוא נלחם יחף, לבוש בפיג'מה, עם קסדה ומאג. מצב המחלקה שלו עוד היה טוב בהשוואה למחלקה השנייה במוצב, שהגיעה לממ"ד ללא נשקים. מי בכלל חשב, בזמן צבע אדום, להישאר בעמדות? ראיתם פעם תמונות של מוצבי קו בר-לב? אלה היו ביצורים של ממש, *מוכנים למלחמה על המוצב ולמלחמת הגנה.* היום, לעומת זאת, האם אנחנו באמת מוכנים? ישנם דיווחים על כך שהטנקים בכלל לא תרגלו נסיעה על שרשראות מהבסיס ועד הגבול, ועד לשמחת תורה הם תמיד הגיעו לעמדות במובילים. כשאני הייתי בסדיר, באוגוסט 2020, חיילי חי"ר כמו גולני תרגלו נסיעה רק בביסל"ח. בהל"ץ היה המקום היחיד שבו הרק"ם היה אורגני בבא"ח – בבסיס האימון החטיבתי. לא באמת תרגלנו תנועה מבצעית כמו שצריך, והכלים לא היו ממש אורגנים לחיילים. *כמו ב-07.10, גם היום – האם אנחנו שבויים בקונספציה שהאויב לא רוצה מלחמה?* שאנחנו נהנים מהרתעה מושלמת? שיש לנו מודיעין שמזהה מראש כל מהלך? שהאויב רק רוצה כסף? שקו המגע לעולם לא ייפרץ? שבעזה רוצים להשתקם? ביהודה ושומרון מפחדים מהרס דומה לעזה? האם אנחנו עדיין משלים את עצמנו שזה לא יקרה כי "אין להם אינטרס"? כי "אין להם רצון"? מה מונע מאלפי מחבלים לפרוץ אלינו ברגע אחד? הרי רק בשבוע האחרון כ-300 עזתים התקבצו ליד הגדר. *מה יהיה? נמשיך להתעלם?* נסתמך על אמצעי הרחקה? האם יש לנו מספיק זיקים באוויר ברגע נתון? *האם אנחנו מוכנים לכל רגע?* בצבע האדום הבא – מה נעשה? האם שוב נתקפל לתוך הממ"ד ונקווה לטוב? או שאולי למדנו לקח? האם שגרת האימונים של צהל תראה אותו דבר? האם רק צריך להדק את איכות ההתראה? לגוון את מקורות המודיעין? טיפה לשפץ את ההרתעה? • *הלקח החשוב ביותר* הדבר החשוב ביותר הוא לא רק המענה ההגנתי. *הלקח הקריטי הוא להכיר בכך שיש איום, להאמין באויב.* להבין שהאויב איננו פרטנר לשלום, אלא אויב אמיתי. להבין שחמאס הוא ארגון שנוסד למטרה אחת: השמדת מדינת ישראל ורצח יהודים. זה לא עניין של כסף. זה לא עניין של תנאי חיים. זה לא מאבק על עוד פועלים שיקבלו אישורי עבודה. *זה מאבק אידיאולוגי עמוק.* האם אנחנו מבינים שהאויבים שלנו אינם מחפשים פיוס, אלא מצפים לשעת כושר? האם אנחנו מבינים שגם הרשות הפלסטינית אולי תהפוך פתאום את הקנים? האם כשנראה מולנו מחבלים משוריינים עם RPG, נגיד "טוב, נחזק את כוחות הכוננות", נוכל לחזור לישון, או שנבין שיש כאן איום אמיתי? *• השינוי שצריך לבוא* כמו שנאמר בחומד דברים: וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃ *השינוי אינו רק בכלי נשק, בטקטיקות או בציוד. לפני הכול, הוא מתחיל בראש.* הוא מתחיל בהבנה שאנו עומדים מול אויב. *אויב* כפשוטו והוא גם נחוש, ואין בו פשרות, יש לו סבלנות. לחזק את הרשות הפלסטינית זה אינטרס פרוגרסיבי שגוי. האויב לא יתחסד ולא יתמתן – הוא רק ימתין לשעת הכושר. • האם אנחנו נמשיך להתכחש למציאות, או שנתחיל להתכונן אליה באמת? • נמשיך לחשוב שגבול מצרים הוא גבול של שלום? • ניתן לעזה להשתקם? ונתעלם מהאופציה שיעלו שוב על הגדרות? • נמשיך ב'תיאום הביטחוני' עם הרש"פ, למרות שיצאו משם לא מעט מחבלים (דו"צ לרוב לא מדווח)? • נפסיק לחשוד בסוריה? • נשתעשע באיום האיראני? • נכיל את האיום הח'ותי? *• האם אנחנו חיים אויב? תודעת מלחמה?* ------------ להצטרפות לקבוצה 'אקטואליה ודעה - יצחק ביאליק 🇮🇱' https://chat.whatsapp.com/GX4Kxfo5dAtLF8GvfOgXqR