וכמו בכל שנה חג השבועות מרגש אותי. זה החג שלי. אני, שמעולם לא חבקתי בת אבל קיבלתי שלושה בנים יהלומים במתנה מאלוקים, ידעתי מהרגע הראשון שכל חיי יוקדשו כדי לגדל אותם לתורה. רגע אחרי שלימדתי אותם למצוץ מוצץ הייתי נוטלת אותם לביתו של סבי, הרב שלום גלאי זצ"ל, תלמידו של החפץ חיים זיע"א, ומציבה את עגלת התינוקות שלהם ליד כסאו שבראש השולחן. זה היה הכסא בו ישב בלילות, כמעט עד עלות השחר ושקד על תלמודו. הוא מיעט לדבר, היה מפנה לרגע מבט אל התינוק התורן, מבליע חיוך של שביעות רצון ושב אל הגמרא 'שלו'. כשהזדקן, היה נעזר בזכוכית מגדלת אותה הציב מול האותיות הקדושות. ככה גדלתי. על סיפור החפץ חיים וראדין, על האמונה שתורה היא הדבר החשוב ביותר בחיים. זוכרת איך סיפר לי כיצד כילד קטן בעיירה שכמעט כולה הפכה לחממה להשכלה, נטלה אותו אמו בידה, פסעה איתו ברגל עד לתחנת הרכבת הקרובה לעיירה בה גרו אי שם בליטא (וולקוביסט, אם למישהו זה אומר משהו), טלטולי דרכים ועוד טלטולים, עד שהגיעו לעיירה הקטנה ראדין. כשבנה הקטן והצנום אוחז בידה נקשה אמו על דלת ביתו של החפץ חיים. אשתו של גדול הדור פתחה את הדלת ואמו של סבי לחשה לה: 'תדאגי שהוא יאכל, אחרת הוא