‏מצורפות תובנות שלי על המצב ובסופן מסקנותי. לא כל התובנות מוצאות חן בעיני, אך לענ"ד הן משקפות את המציאות. ‏מוזמנים לשיח ענייני: ‏- חייבים להחזיר את החטופים. ‏- חטופים חיים יחזרו רק בהסכם. ‏- יש לנו חוב מוסרי לפעול לכך שאף חמאסניק לא ימות מוות טבעי. ‏- נקמה היא רגש אנושי ובשכונה שלנו היא הכרח קיומי. ‏- הפעלת כח מסורה אך ורק למדינה. ‏- לעד נחיה על חרבנו. ‏- אחדות היא צורך בטחוני-אסטרטגי ותנאי בסיסי ליכולת שלנו להתמודד עם מגוון האתגרים והאיומים הניצבים בפנינו. ‏- אי החזרת החטופים ופעולות התקפיות שלנו שיביאו למותם יגרמו לשסע חברתי נוראי במדינה. ‏- עצירת המלחמה בדרום כעת לא תביא עלינו 7/10. ‏- מה שיביא עלינו 7/10 זה אם נמשיך לא להאמין לאויבים שלנו שאומרים שבכוונתם להשמיד אותנו. ‏- בעזרת ה' ובזכות גבורת והקרבת לוחמינו, חמאס וחיזבאללה הוכו מכות אנושות *והן הפסידו במלחמה* (באיזה צד עדיף להיות..?) ‏- החיזבאללה בלבנון הוא אויב חזק ומסוכן בהרבה מהחמאס בעזה. ‏- מול האויב החזק והמסוכן יותר הגענו להסדרה שהחזירה אותנו (כמעט) עד קו הגבול. ‏- בעתיד נהיה חייבים לצאת למלחמות יזומות. ‏- נוכל לעשות זאת רק אם נהיה מאוחדים. ‏- הסיבה החשובה ביותר, קדושה ממש, בגינה צריך לצאת להלחם היא שממשלה נבחרת וחוקית החליטה לצאת למלחמה. ‏- אם כל אחד יבחר באיזה מלחמות הוא משתתף - נחדל להתקיים. ‏- עם זאת, למלחמות, בעיקר יזומות, נוכל לצאת רק מתוך אחדות. ‏- ממשלות ישראל לעולם לא יוכלו לפעול ליישום התוכניות של הקצוות הפוליטיים מכיוון שבצד השני יש יותר מידי אנשים שמבחינתם זה חציית קו אדום ("תוכנית ההכרעה" הכוללת גירוש כלל הערבים שאינם ציונים Vs מדינה פלסטינית בקווי 67). ‏- ההתנגדות של "החצי השני" לא תאפשר למדינת ישראל להשקיע את כל תעצומות הנפש והמשאבים הנדרשים לטובת יישום תוכניות הקצה ולכן אין היתכנות להוצאתן לפועל. ‏- מבחינת רבים בציבור, במיוחד אל מול מציאות של חטופים ישראלים בעזה, (המשך) המלחמה בעזה היא מלחמת ברירה ואין קונצנזוס על מטרותיה. ‏- מלחמה עצימה וממושכת שאינה מצויה בקונצנזוס לא תסתיים ב"ניצחון מוחלט". ‏- *מכל הנ"ל נובע:* ‏- יש לחתור להסכם שחרור החטופים גם במחיר עצירת המלחמה (ודוק - עצירה אינה סיום) ‏- מתוך האחדות שתבנה יש להיערך להתמודדות עם אתגרי העתיד, בהם: איראן, חידוש המלחמה בצפון, חידוש המלחמה בדרום.