*עו"ד דורון ברקת: מתי מותר לירות בפורץ לביתך? "חוק דרומי" לעומת ההגנה העצמית* בהמשך לרשומה הקודמת, בנושא סייג ההגנה העצמית, רבים שאלו מה לגבי "חוק דרומי" ומה המשמעות שלו מבחינה משפטית. הבטחתי לכתוב עליו – ולכן אקיים. בינואר 2007 פרצו ארבעה בדואים לחוות בודדים השייכת לחוואי שי דרומי. דרומי התגונן באמצעות רובה 0.22 שהיה שייך לאביו, ירה קודם כל יריית אזהרה לכיוון הקרקע, ולאחר מכן ירה לכיוון הפורצים, בשעה שהם ברחו. הוא פגע בשניים מהם. אחד נהרג והשני נפצע. באותה העת שהו בחווה שי דרומי ואשתו, אמו ובן זוגה, ועוד שלושה בני נוער מתנדבים. במשפט טען דרומי לאוזלת היד של המשטרה שלא מגיעה בזמן, לוקח לה הרבה זמן לטפל, והם חיים שם בפחד מתמיד. עוד טען כי היה בפחד אמיתי לחייו. לדבריו הייתה תקלה בנשק, וחמישה כדורים נורו בצרור בלחיצה אחת של ההדק. התקלה לא שוחזרה במעבדה, אבל לא נקבע חד משמעית שזה בלתי אפשרי (אגב, חברינו ליאור נדיבי העיד במשפט כמומחה מטעם ההגנה). בית המשפט בדעת רוב זיכה אותו מעבירת הריגה וחבלה בנסיבות מחמירות, אך הרשיע אותו בנשיאת נשק ללא רישיון. מעצרו של דרומי עורר מחאה ציבורית, בעיקר בקרב חקלאי הנגב ופעילי ימין, שראו בפעולתו הגנה עצמית מוצדקת מפני פשיעה חקלאית. מנגד, טענו אישי ציבור ערביים שהחווה היא חלק מחוות הבודדים שנועדו, לדחוק את הבדואים מאדמתם. אחרים טענו שהרקע הוא השתלטותם של הבדואים על אדמות הנגב והתנכלויות חוזרות ונשנות, כולל גניבות חקלאיות מסיביות. בעקבות הפרשה הוגשו מספר הצעות חוק שנועדו להגן על חקלאים במצבו של שי דרומי. ההצעות אוחדו להצעה אחת שאושרה בכנסת ב-24 ביוני 2008, כתיקון לחוק העונשין - "חוק דרומי". חוק דרומי נכנס לתוקף עוד בטרם הסתיים משפטו של שי דרומי, ופסק הדין אף מתייחס אליו. חוק דרומי נכנס כסעיף לחוק מיד אחרי סייג ההגנה העצמית, בסעיף 34י1 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שנקרא "הגנת בית מגורים, בית עסק ומשק חקלאי מגודר". החוק מורה: א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור. ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם – (1) המעשה לא היה סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס; (2) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. כמו שאנו רואים – הסעיף מאוד מזכיר ודומה לסייג ההגנה העצמית. סעיף (ב)(2) מקביל לסיפה של סייג ההגנה העצמית (כניסה בהתנהגות פסולה), וסעיף (ב)(1) מקביל לסעיף 34טז, שעוסק בסבירות. ההבדל הראשון שקופץ לעין הוא היעדר המסוכנות: סייג ההגנה העצמית דורש פעולה לצורך מניעת סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו (שלו או של זולתו). מנגד, חוק דרומי לא דורש מסוכנות. די בכך שיש צורך להדוף פורץ שנכנס לבית, עסק או משק, כל עוד הדבר נעשה מתוך כוונה לבצע עבירה (ולא, נניח, מטייל שהלך לאיבוד). כך גם אין דרישה לתקיפה שלא כדין. את חוק דרומי ניתן "להפעיל" גם ללא תקיפה – די בהתפרצות. ההבדל השני מצוי בסעיף קטן (ב)(1), שקובע שהחוק לא יחול אם המעשה לא היה סביר בעליל בנסיבות העניין. זאת בעוד שבסעיף המקביל לעניין הגנה עצמית – סעיף 34טז, מדובר רק על מעשה "לא סביר". כלומר בחוק דרומי הרף הנדרש מאי הסבירות של המעשה ההגנתי שלנו, כדי שהחוק לא יחול – גבוה יותר. המחוקק למעשה אומר, שאם פרצו לי לבית, וביצעתי מעשה לא סביר כדי להדוף את אותם פורצים – אני בסדר. החוק מגן עליי. החוק לא יגן עליי אך ורק אם המעשה שעשיתי היה ברף "לא סביר בעליל". מה ההגדרה של לא סביר בעליל? זה מושג שסתום שבית המשפט יכול ליצוק לתוכו תוכן, ואנחנו לא נדון בנושא כאן. זה נושא גדול ומורכב, שאני מדבר עליו לעתים בהרצאות שאני מעביר. די בכך שאומר, שירי בנשק חם כאשר אין ולא נשקפת סכנת חיים – ייחשב כמעשה לא סביר בעליל. לסיכום – בסופו של דבר, ההבדלים בין סייג ההגנה העצמית לבין חוק דרומי הם דקים מאוד. בכל מקרה הדרישות משימוש בנשק לא השתנו – הן עדיין אך ורק לצורך נטרול סכנת חיים שאין דרך אחרת למנוע אותה. עם זאת, המחוקק מביע פה אמירה ערכית, ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", ומאפשר לי לבצע פעולות תוקפניות מבחינתי לצורך הדיפת פורצים – אפילו כאלה שהיו נחשבים כלא סבירים מבחינת הגנה עצמית, כל עוד לא חציתי את הרף של "לא סביר בעליל". המסר כאן מיועד לפורצים יותר מאשר לנו, שיידעו שאזרחי המדינה רשאים לפעול נגדם. עם זאת, ההמלצה המובהקת שלי עדיין תהיה – ככל הניתן להימנע משימוש בנשק חם נגד פורצים, כל עוד לא נוכחנו שקיימת סכנת חיים ואין דרך אחרת למנוע אותה. *(עולם הנשק Israel)* נהנים מהתוכן? תגיבו ברגשונים על ההודעות 👍🏽♥️🙏 ותעבירו לקבוצות אחרות שגם הם יהנו.