עַל אַהֲבָה וְחֹשֶׁךְ התמונות המאושרות של משפחה-מחבקת-חטופים, לא ימחו מזיכרוננו את תמונות הזוועה של חטיפתם וחטיפת ילדיהם. האושר שבחזרתם של אהובינו למשפחתם, לביתם ולקיבוציהם. לא ישכיח מאיתנו את הרוע האכזרי שהתעלל בהם, בקיבוציהם, והחריב ביתם. ידיים של ירוקים חסרי פנים ולב, המשחררים מכבליהם מבוגרים נשים וקשישים, לא ישטוף לעולם את ידיהם המגואלות בדם ילדינו זקנינו ונשינו. גיפי צה"לי של אהבה, מכוסים בדגלי ישראל, ובתוכם מטען אנושי יקר מכל יקר, לא ישכיחו אוטובוסים מלאי רוע אנושי היוצא לחופשי ומרעיל עד מוות את ערינו וכפרינו. העדינות, הרגישות, והאהבה הממלאות את ליבנו עד אפס מקום למראה אהובינו הן, ודווקא הן, יצמיחו ויעצימו את השנאה, חמת הזעם, ואיבת העולם לרוצחים. כאלה יהיו זרועותינו מעתה: מוכנות לחבק. מוכנות להכות. כל עוד תמצית הרוע האנושי קיימת בעולם, נהיה חדים, דרוכים, דורסים, מלאי כוח וששים אלי קרב. על חרבינו נחייה. ובאהבתנו נפרח. מאושרים באושרכם, לא שכחנו את הזוועות. ולא נשכח, לעולם. חגי לובר