אסור לכם! אני מוכן להאמין, כפי שפורסם, שהרמטכ"ל הנכנס כתב את המילים הנוראות האלו ב-2007 והיום הוא חושב אחרת. ואלמלא היה חושב אחרת לא היה נבחר. אני מוכן להאמין שטבח השבעה באוקטובר פקח עיניים ושינה גישה אצל צמרת צה"ל והפיקוד הזוטר, גם מעיוותים מוסריים, חולניים מהסוג הזה. אני מוכן להאמין שצה"ל כבר לא במקום הזה, ואין הוראות פתיחה באש המסכנות חיי לוחמים לטובת שמירה על חיי אויב. מוכן להאמין. אבל אם יתברר שלא, אנחנו, הורים שכולים נהיה שם! כי כּאַב שכול, שבנו המתוק יהונתן נפל מירי מבית ששלט על תא השטח בו נלחם הגדוד שלו, כי כּאַב שכול, הגאה בבנו שהסתער קדימה להציל את חבריו, וכואב את מותו מירי מהקומה העליונה. אני רוצה להאמין שזו הייתה טעות מבצעית שהבתים לא פוצצו קודם הפעולה. אני רוצה להאמין שלא הייתה ברירה ולא היה חימוש מספיק לפוצץ את כל הבתים באזור. אני לא רוצה להאמין שהבן שלי וחבריו נשלחו למשימה של טיהור מקום תחת נקודה שולטת, שלא הוּרדה מחשש לפגיעה באויב. אני רוצה להאמין כך, כי את הנעשה אין להשיב והפניית אצבע מאשימה למי שנתן את ההוראה הזו, לא תחזיר את בני לחיים. אבל נשבעתי בהן צדקי. בשם הכאב המדיר את שנתי. בשם הפצע המדמם שנפער בנשמתי. בשם סיוט השכול והיגון, והמאבק למנוע אותו מאחרים. שלא אנוח ולא אשקוט עד שמפקדי צה"ל מהדרג הזוטר ועד הרמטכ"ל הנכנס. לעולם לא יסכנו חיילים בשביל להציל חיי אויב. שום אויב. לא מחבל, לא תומך חבלה, לא אונס ושודד להנאתו, לא מוחאי כפיים ומחלקי בקלוואות, ומפגיני FREE PALESTAINE. לעולם לא נסכן את בנינו בשבילם! לא רק כי זה שפל מוסרי ממדרגה ראשונה. לא רק כי זה מפרק את הצבא ומונע ניצחון. לא רק כי מרסק את האמון של החיילים במפקדיהם. אלא בגלל שאין לכם רשות!!! לא שלחנו את בנינו ובנותינו לצבא, כדי להגן על אויב נפשע. לא הרשנו לכם לסכן את חייהם היקרים והחד פעמיים, בשביל מוסר מזויף ומטופש. לא נקריב אותם על מזבח תאוריה מנותקת ומתייפייפת, כאילו מוסרית, שאיש אינו מקיים מלבד היהודים הטיפשים. לא הרשנו לכם. אל תשחקו בחיי לוחמינו! אל תשחקו בחיי בנינו!!!! כשם שאתם חייבים, בלי היסוס לסכן את בנינו כדי להציל חיילים ואזרחים, כך בדיוק אתם חייבים לא לסכן אותם בשביל חיי אויבים. אנא דאגו להעביר מילים אלו לרמטכ"ל הנכנס. שיהיו תמיד על שולחנו. בליווי ברכת הצלחה בעמידה מול אויב. וההבחנה הברורה בינו לבין אוהב. חגי לובר מתהומות יגון השכול.