פַּעֲמַיִם חַ"י והיום הזה, לפני שלושים ושש שנה. כשעמדנו מתחת לחופה, נער ונערה. והכל היה כל כך יפה, רק טוב בלי רע. ואמרתי "הרי את מקודשת" ויצאנו למסע. לא חשבנו אז על שכול ונפילה. לא דמיינו לעצמינו שאחרי 35 שנה, תגיע לדלתנו אותה דפיקה נוראה. ויחד נקבל את הבשורה האיומה, ולבנו שפועם בקצב אחד, יחסיר פעימה. ומה שעברנו יחד בשנה האחרונה, לא נוכל לספר ולתאר, לא תספיק כל מילה. על עומק הצער שהשתקף זו בעיניו של זֶה. ועל אוקיינוס הדמעות שפרץ מלב נשבר וְנִדְכֶּה. אז כנראה כשאמרנו 'מזל טוב' לפני שלושים ושש שנה, לא הבנו אז עד כמה זה נכון, ואת גודל הברכה. כי איזה מזל שאת איתי ואני איתך. כי הכל כנראה כל כך מדוייק. כי לבד לא היינו מסוגלים להחזיק מעמד. וכל אחד מאיתנו היה מתרסק לאבק דק. ומה נאחל זה לזה בשנת השש ושלושים? שנזכה לנחת מילדינו המדהימים, ובתוכם הילד ששוכן במרומים, שהשאיר לנו שני נכדים מקסימים. כדי לומר ולהזכיר בשנת הל"ו, שפעמיים ח"י, חוץ מאחד. מזל טוב יום נישואין שמח. חגי לובר