ארבעה בתים וסמטה אחת (מפגש עם פלוגת המילואים של יהונתן) ואתמול בערב, ארבע שעות, יושבת הפלוגה של יהונתן אצלינו בבית למפגש חברים. ויש כיבוד ויש אוירה. וכולם נכנסים נפגשים ושמחים וכולם, חוץ ממנו, כבר אזרחים. ואחרי טפיחות על השכם וחיבוקים מתיישבים ביחד מעלים מצגת ומספרים. והסיפור נחלק לשלושה: החלק שהיה חי. החלק שנפל ומת. והחלק של שאחרי. ואנחנו נצמדים לאיך הוא חי, איך הוא הגיע איך הוא השתלב במחלקה ובפלוגה, ואיך כמו כולם, הוא גוייס מיד לאחר אותה שבת שמחת תורה, וכמו כולם גם הוא, עם המון מוטיבציה, לאחר הזעזוע מהמתקפה הנוראה. ולאט לאט מתגבשת יחידה בשלושת חודשי אימונים והכנה. ועולים רגעים של כמעט, איך כמעט כולם שוחררו לחודש שלם כי מישהו החליט שהם מיותרים בלחימה. איך כמעט יהונתן לא נכנס לעזה ונשאר לשמור בפלוגה. ואיך כמעט הוא היה לא בחוד אלא במאסף ביום הפקודה. והסיפור מתקדם ומגיע אל אותו בוקר ואותה סמטה. ואנחנו עוד מתעכבים ושואלים על המגנן הקודם ועל תוואי הכניסה. כי אנחנו עוד לא, וכנראה לעולם, לא נהיה מוכנים לסיפור הקרב והנפילה. ומגיע הרגע, והמפות מתמקדות על ארבעה בתים וסמטה אחת קטנה. והקול נחלש והעיניים מצועפות וכולנו יודעים לאן מוביל הסיפור ומה קרה, ואנחנו יחד איתו עוברים בית אחר בית, מטהרים יחד עם המחלקה, ומוצאים כלי נשק ומסמכים ומסיימים את המשימה. ואנחנו יחד איתם, נושמים לרווחה, ועומדים ללכת כבר בחזרה. מהבתים ועד למגנן, סך הכל מרחק של חצי שעה הליכה. והסוף כמעט טוב, והחיים יכלו להמשך בלי הפרעה. ואז הירי ההוא מהמארב שמעבר לפינה, ויהונתן מסתער אל קצה הסמטה, וכמו בהילוך איטי עוברת לכולנו בראש התמונה, איך כדור בודד פוגע בו והוא נופל לאדמה, ואיך החברים צועקים יש פצוע, והוא חסר הכרה, ואיך הטיפול הרפואי הטיפול ונסיון ההחייאה. ואת קביעת המוות וההודעה. ואת שבר הלב ואת הבכי והכאב. ואת הדממה הגדולה. וכל אחד מספר על חייו האישיים, ומה הוא לוקח ממנו לחיים. והפגישה מסתיימת, ונפרדים. וחדר המפגש ריק ושומם, ורק דמותך מרחפת בחלל הדומם. חגי לובר