יוֹם הַכְּאֵב הַטָּהוֹר ומה שהשכלתי מאז אותה הודעה, אני מתכוון ליישם מחר ביום הנורא. כשיובלו הארונות ובהם האהובים, אדייק לעצמי מה להרגיש בפנים. לִשְׁהוֹת בַּכְּאֵב כי למדתי מאז אותו מוות דואב, שצריך לתת מקום לכאב. ואת הלב לפנות ולטהר, מכל מחשבה ורגש אחר. לֹא לְהַאֲשִׁים כשהודעתי בפייסבוק על מות יהונתן בני הנפלא, כתבתי מיד שאין בליבי שום טענה. לא על אלוה-ים לא על צה"ל ולא על הממשלה. והיה לי חשוב להגיד את זה קודם כל לעצמי, כדי להיות מרוכז ולפנות מקום בתוכי, רק לצער ליגון ולכאב הנוראי. הָרוֹצְחִים מִחוּץ לַתְּמוּנָה ומיד כשקיבלתי את ההודעה הנוראה, לא רציתי לחשוב על המחבל השפל, זה שירה, ולא נתתי לעצמי לחשוב מחשבות של כעס ונקמה. רק חשבתי על יהונתן הילד שלי המתוק והיפה. כי רציתי לחוש בליבי רק את עוצמת האהבה. ושום מקום בלב לרגשות של זעם ושנאה. ולא נתתי למחשבות על הרוצחים להכנס למוחי, כדי לא לזהם את המקדש ליהונתן שבניתי בתוכי. ולכן, גם מחר כשיובלו אחינו ואחותנו בשיירה עצובה. אתרכז בדמותם היפה, של האיש המקסים, הילדים המתוקים והאם הגיבורה. ואלקט כל פרט על איך הם חיו ומה הם היו בשביל החברים והמשפחה. ולא אביט בתמונות מבעיתות של החטיפה. ולא אקשיב לדיווחים מהשטח ולתיאורי זוועה. ולא אתייחס לפרשנים שמפנים אצבע מאשימה. ואדע בבטחה שכל אדם ברחוב שהולך מולי, מרגיש בדיוק אותו דבר כמו שאני. ואתנחם בחיבוק גדול של שותפות לצרה, של עם נפלא רגיש וכל כך מלא אהבה. וכולנו, שמאל ימין, מתנגדים ותומכים. נניף את דגל ישראל, ונרגיש-כולנו אחים. ומחר: נכאב יחד, ונבכה יחד. ונצטער יחד. ונדע נאמנה: שעוד נצחק יחד ועוד נשמח יחד ועוד נאהב יחד. ויהיה לנו טוב, ועוד יותר טוב, עד גדותינו. חגי לובר