מודה שהשנה לא יצא לי לעקוב אחרי חתונמי, אבל כמה דקות מול המסך אתמול הספיקו כדי להעיק עליי. אני מניחה לרגע בצד את הדיון על ההתאמות והאבחנות הפסיכולוגיות כמצופה מאיתנו ע"י הפורמט. בסצנה שצפיתי, זוג בחופשת סקי - מעין רפרנס לירח דבש - בדינמיקה שכנראה מוכרת בצורה זו או אחרת לכולנו. אולי יותר מכפי שנעים להודות. בן הזוג שולח מסרים מילוליים ולא מילוליים שקשה לפספס: אני לא שם, זה קשה לי, זה לא מתאים לי, ובעיקר - אני רוצה לברוח, ומולו בת זוג שמגייסת ואוספת כוחות כדי להתקרב, לשכנע, כמעט להתחנן. מחזה די שובר לב. יש משהו כל כך אנושי ושברירי ברגעים האלה של בקשה מהאחר שיקבל אותנו. כולנו היינו שם. אם לא בזוגיות, אז בחברות, ביחסים בתוך המשפחה, אולי בעבודה. הרגעים האלה שבהם אנחנו נאבקים על אישור, על קבלה מהאחר. כאילו חיינו תלויים בהם. מה קורה לנו ברגעים האלה? באותם רגעים בהם הערך העצמי שלנו מתכופף מול הצורך העז הזה בקבלה ובאישור חיצוני. במקרים בהם ברור שהאחר לא נכון לכך ואנחנו מתעקשים להיאחז. אז לפסיכולוגים כמובן יש כל מיני דרכים להסביר את זה. דרך חרדת נטישה ושחזור חוויות מוקדמות של חוסר מענה רגשי הולם. הפער הקוגניטיבי בין ההשקעה הגדולה שלנו לבין משהו ש'לא הולך' ואז קשה לשחרר. אולי גם העמדה הפרדוקסלית בה דווקא כשאנחנו נדחים מתעורר בנו דחף מוגבר להשיג אישור מאותו גורם דוחה. בפנטזיה, זה יכול להרגיע את החרדה שלנו. ולפעמים עצם המחשבה שאולי לא רוצים אותי היא כואבת, בלתי נסבלת ובהרגשה, בלתי נתנת להכלה. אבל אולי השאלה החשובה יותר היא - מתי מפסיקים? מתי אנחנו מבינים שהמאבק הזה על קבלה מהאחר צריך להפוך למאבק על קבלה עצמית? כי אולי הכאב הכי גדול הוא לא הדחייה עצמה, אלא הרגע שבו אנחנו מאבדים חלק מעצמנו בניסיון להיות ראויים לאהבה של מישהו אחר.