רגע של DBT עם אסתי ברוקמן
953 subscribers
About רגע של DBT עם אסתי ברוקמן
*שגרה דיאלקטית*: לימוד, העמקה ויישום מיומנויות DBT בחיים עצמם. בהנחיית אסתי ברוקמן, פסיכולוגית קלינית. estibruckman.com
Similar Channels
Swipe to see more
Posts
*סופ"ש בפתח, אבל אולי הראש עוד תשוש ועסוק בשבוע הסוער שחלף*. בדרך כלל סופ"ש מביא איתו תקווה לשקט והקלה, אבל... לפעמים דווקא אז כל המחשבות צפות. *וזו הזדמנות מצוינת לתרגול מיומנויות*: איך לווסת רגשות במקום להישאב אליהן, איך לנוח *באמת* ולא רק לברוח, איך לתת לעצמנו להיטען מחדש. *אז הנה כמה רעיונות פרקטיים לסופ"ש:* ✔ היו ברגע: בחרו פעילות קטנה (שתיית קפה, מקלחת נעימה, האזנה לשיר) ותהיו בה במלואה, בלי מסכים או מחשבות על מה שיהיה בהמשך. ✔ התמקדות בחושים: נסו את תרגיל "5-4-3-2-1". 5 דברים שאתם רואים, 4 ששומעים, 3 שמרגישים, 2 שמריחים, ו-1 שטועמים. ✔ חמלה עצמית: כתבו לעצמכם מכתב מתקף ואמפתי, כמו שהייתם.ן כותבים לחבר טוב אחרי שבוע קשה. ✔ איזון בין מנוחה לפעולה: אם אתם מרגישים עייפים, נסו לזהות - האם זו עייפות שמצריכה שינה, או אולי דווקא פעולה כמו הליכה או מתיחה? ✔ נסו לתת לדברים להיות: אם מחשבות מטרידות עולות, נסו לדמיין אותן כמו עלים ששטים בנהר. הן באות והולכות, ואתם רק מתבוננים בהן. *תבחר/י לעצמך משהו*, לפחות אחד. מגיע לך ❤️
בצירוף תמונה של חלות מושלמות, הנה המציאות הפחות מושלמת: כעסתי על הילדים שיתארגנו כבר לשבת, הלחצתי שיארזו מזוודות, וכל זה ביום המשפחה. אם השנה😅 יום המשפחה הוא זמן מעולה להזכיר לעצמנו- אין משפחה מושלמת. זה לא מצוחצח כמו בסרטים, לא מושלם כמו בפייסבוק. זה לא קורה. לא באף בית בעולם. *וזו הדיאלקטיקה*: המשפחה גם מחממת לנו את הלב וגם הכי יכולה לחרפן. אנחנו מעריכים אותה עד בלי די, וגם מתאכזבים שוב ושוב. שצחוקים וכיף וגם הכי בא לנו להסתגר בחדר ולא לשמוע ממנה יותר. וזו המשפחה שלנו. נסו לחבק אותה כמו שהיא. בלי הפילטרים, עם הבלגן, עם חוסר השלמות. עם הרגעים האמיתיים, הפחות פוטוגנים. וזה יפה ומעצבן כמו שזה.❤️
"חיפשתי ברשתות איך לתווך את המצב לילדים - ומצאתי את מה שכתבת". ככה נפתחה השיחה עם עורכת מגזין 'סטמפה', שפנתה אליי אחרי שהודיעו על החזרתם של גופות משפחת ביבס, בבקשה לפרסם תוכן מקצועי שיעזור להורים לדבר עם הילדים על המצב המורכב הזה. הסתקרנתי לשמוע על המגזין ושמחתי להיענות לבקשה. בימים בהם כולנו מתמודדים עם מציאות מטלטלת, זו זכות לעזור ולו במעט לכך שהורים יקבלו כלים לדברר אותה לילדיהם. כתבה שהתפרסמה כעת מרכזת את התכנים וההמלצות שלי. מזמינה אותך לקרוא, לשתף, ולהעביר הלאה להורים שזקוקים לזה. לקריאה: https://stampa-mag.com/dibur-yeladim-bibas/
לפעמים המציאות מכה בעוצמה שקשה להכיל. *בדקות אלו מדינה שלמה חולקת כבוד אחרון.* האובדן נעשה מוחשי, כשמילים כמו "לוויה" ו"ילדים קטנים" ו"אמא" נפגשות בהקשר שאינו נתפס. הלב נקרע מהכאב, מהחוסר אונים, מהשבר שאין לו תיקון. הדיאלקטיקה שכאן כואבת במיוחד. *החיים ממשיכים, השבר נותר*. הכאב הוא בלתי נמנע, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד לשאת אותו. אולי ברגע הזה, הדבר האפשרי ביותר הוא לתת לו מקום. בלי למהר להסביר, לתקן, או להקהות. *רק להיות עם הכאב, עם האנושיות שבו, ועם החיבור למי שכואבים איתנו.*
*איך מדברים עם ילדים על החזרה הטרגית של משפחת ביבס?* כשמשפחת ביבס תשוב, לא כפי שקיווינו וייחלנו, ילדים רבים ייחשפו למציאות הכואבת שאנו חיים בה. והילדים רואים, שומעים ומבינים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. לנו, כהורים, כמטפלים כמחנכים, יש תפקיד קריטי: לעזור להם לעבד, להבין, ולמצוא אחיזה בתוך הכאב. אז איך עושים את זה? • *היו קשובים ושקופים - בהתאם לגיל וליכולת ההכלה של הילד.* לא צריך למסור את כל הפרטים, אבל גם לא לטייח את המצב. אם הילד שואל או מתעניין, נסו לומר: "הם היו בשבי הרבה זמן, וכולנו קיווינו שיחזרו בריאים ושלמים, אבל לצערנו הם לא שרדו". לילדים צעירים אפשר להוסיף שהתפקיד שלנו הוא לשמור עליהם בטוחים, ושיש הרבה אנשים שעושים הכול כדי שזה לא יקרה שוב. • *אפשרו מקום לרגשות - שלכם ושלהם.* טבעי שילדים ירגישו עצב, פחד, בהלה או בלבול. ממש כמונו. נסו לא למהר ולהרגיע באמירות כמו "אל תדאג.י, הכול יהיה בסדר", כי זה לא תמיד מרגיש אמיתי. וזה לא תמיד נכון. במקום, נסו לומר: "זה באמת מאוד עצוב. גם לי קשה עם זה. זה הגיוני להרגיש ככה". תיקוף רגשי יעזר לילד להרגיש שזה לגיטימי להרגיש עצוב, כועס או מבולבל או כל רגש אחר שעולה. ושאפשר לתת לזה מקום. • *הפנו את תשומת הלב למה שניתן לעשות במצבים של חוסר אונים.* כדאי להדגיש את מה שכן בשליטתנו: אפשר להביע בעזרת ציור, לכתוב מכתב, להדליק נר, או פשוט להיות יחד ולדבר. אפשר גם להזכיר שיש משפחה/קהילה מחבקת, שיש הרבה אנשים שפועלים כדי להגן עלינו, ושאנחנו כאן כולנו יחד בסיפור הזה. • *השתמשו במיינדפולנס כדי למקד את הקשב בהווה*. אם אתם מרגישים שהילד שוקע במחשבות חרדתיות, הזמינו אותו להתמקד בכאן ועכשיו: איך מרגיש החיבוק שלנו, מה אנחנו שומעים סביבנו, איזה ריח נוכל לזהות. תרגילי קרקוע (אותם אפשר למצוא בקלות ביוטיוב) יכולים להרגיע ולהקל על עוצמת הסערה וההצפה הכואבת. • *וזכרו: אנחנו העוגן שלהם.* ילדים לומדים איך להתמודד דרך העיניים שלנו, ההורים. זה לא אומר שעלינו להסתיר את הכאב, אלא להיפך- זו הזדמנות למודלינג, בו נראה שגם ברגעים קשים אפשר להתמודד. שאפשר לשהות עם הכאב, בלי לטבוע בו. ואם אתם מרגישים שזה מציף מדי, *זה בסדר ואפילו חשוב לפנות לעזרה מקצועית*. אנחנו לא צריכים לדעת הכול. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להיות שם, יחד איתם.
*חרדה - איך היא נראית במספרים?* • 40% מהאנשים יחוו התקף חרדה בשלב כלשהו בחייהם. • 1 מכל 5 אנשים מתמודד עם חרדה ממש עכשיו. • הזמן הממוצע שלוקח לאדם שסובל מחרדה לפנות לעזרה מקצועית הוא 7 (!) שנים. שבע שנים של התמודדות לבד. • ואחד מכל שלושה אנשים שסובל מחרדה - לא יפנה לטיפול אף פעם. אבל הסבל שנובע מחרדה *הוא לא רק במספרים*: זה גם להתהפך במיטה ב-3 לפנות בוקר עם מחשבות שלא נותנות מנוח. דפיקות לב מהירות ותחושה שמסתכלים עלייך או שופטים אותך. זה יכול להיות כאבי בטן תכופים, התפרצויות זעם פתאומיות, כאב ראש כרוני. זו הידיעה שהפחד אולי לא הגיוני, אבל הגוף מגיב כאילו היה מול סכנה קיומית ממשית. וזו אימה. חרדה יכולה להיות כללית, ספציפית, תכונתית, מצבית. היא יכולה לפגוע בשינה, בריכוז, בויסות ובאיזון הנפשי, בכוחות ובתשוקה לחיים. *היא משתקת אנשים על לכדי ויתור והימנעות מדברים שחשובים להם*, מתוך הפחד מהעתיד לבוא אם יעזו. רק המחשבה על כך היא לפעמים בלתי נסבלת ומשתקת. והנה הנתון הכי חשוב: *חרדה היא אחת ההפרעות הכי ברות טיפול שיש*. טיפול מתאים (CBT, DBT) יכול להיות משנה חיים. להפוך את הבלתי נסבל לאפשרי, את הסערה וחוסר האונים למקום מוכר וניתן לשליטה, את הלופ האינסופי והשיפוטיות העצמית לדרך סלולה וברורה שטמונה בה אמפתיה עצמית וחמלה. ואת הפחד והקושי - *לאתגר שאפשר להתמודד איתו*.
אתמול התייחסתי לנושא של תווך חדשות קשות לילדים. אבל גם לנו המצב קשה מנשוא. *איך אנחנו, כמבוגרים, מעכלים דבר כזה?* החזרת גופות משפחת ביבס היא מציאות שאין בה הקלה, אין בה תקווה. רק כאב בלתי נסבל. כאב שאין לו פתרון. ודווקא כאן, ב-DBT, אנחנו מדברים על היכולת *לשאת מציאות כזו מבלי לקרוס*. הנטייה הראשונית שלנו היא אולי להדוף. למה לחשוב על זה? איזו מן תועלת תצא מזה? אבל כאב שלא ניתן לו מקום - מחפש דרכים אחרות להתפרץ. מתישהו, איכשהו, ולרוב בצורה לא נשלטת ולא מווסת. האפשרות האחרת היא *לעצור, לנשום, להכיר באובדן, ולמצוא דרך לשאת אותו*. לפעמים, לשאת זה כל מה שאפשר. *וזה לא מעט*.
לפני כמה חודשים קיבלתי פנייה מצה"ל. ולא יכולתי להגיד לא. *אז אחרי שנים של טיפול, הנחייה, והפצת DBT לכל עבר - עכשיו אני בפנים*. עם תחושת שליחות והרבה תשוקה להביא את הידע המקצועי שלי למטפלים ולמטפלות בצה"ל, שעושים עבודת קודש. מתחילה פרק חדש ומרגש. ומרגישה זכות גדולה לעשות את זה.
מודה שהשנה לא יצא לי לעקוב אחרי חתונמי, אבל כמה דקות מול המסך אתמול הספיקו כדי להעיק עליי. אני מניחה לרגע בצד את הדיון על ההתאמות והאבחנות הפסיכולוגיות כמצופה מאיתנו ע"י הפורמט. בסצנה שצפיתי, זוג בחופשת סקי - מעין רפרנס לירח דבש - בדינמיקה שכנראה מוכרת בצורה זו או אחרת לכולנו. אולי יותר מכפי שנעים להודות. בן הזוג שולח מסרים מילוליים ולא מילוליים שקשה לפספס: אני לא שם, זה קשה לי, זה לא מתאים לי, ובעיקר - אני רוצה לברוח, ומולו בת זוג שמגייסת ואוספת כוחות כדי להתקרב, לשכנע, כמעט להתחנן. מחזה די שובר לב. יש משהו כל כך אנושי ושברירי ברגעים האלה של בקשה מהאחר שיקבל אותנו. כולנו היינו שם. אם לא בזוגיות, אז בחברות, ביחסים בתוך המשפחה, אולי בעבודה. הרגעים האלה שבהם אנחנו נאבקים על אישור, על קבלה מהאחר. כאילו חיינו תלויים בהם. מה קורה לנו ברגעים האלה? באותם רגעים בהם הערך העצמי שלנו מתכופף מול הצורך העז הזה בקבלה ובאישור חיצוני. במקרים בהם ברור שהאחר לא נכון לכך ואנחנו מתעקשים להיאחז. אז לפסיכולוגים כמובן יש כל מיני דרכים להסביר את זה. דרך חרדת נטישה ושחזור חוויות מוקדמות של חוסר מענה רגשי הולם. הפער הקוגניטיבי בין ההשקעה הגדולה שלנו לבין משהו ש'לא הולך' ואז קשה לשחרר. אולי גם העמדה הפרדוקסלית בה דווקא כשאנחנו נדחים מתעורר בנו דחף מוגבר להשיג אישור מאותו גורם דוחה. בפנטזיה, זה יכול להרגיע את החרדה שלנו. ולפעמים עצם המחשבה שאולי לא רוצים אותי היא כואבת, בלתי נסבלת ובהרגשה, בלתי נתנת להכלה. אבל אולי השאלה החשובה יותר היא - מתי מפסיקים? מתי אנחנו מבינים שהמאבק הזה על קבלה מהאחר צריך להפוך למאבק על קבלה עצמית? כי אולי הכאב הכי גדול הוא לא הדחייה עצמה, אלא הרגע שבו אנחנו מאבדים חלק מעצמנו בניסיון להיות ראויים לאהבה של מישהו אחר.