*איך מדברים עם ילדים על החזרה הטרגית של משפחת ביבס?* כשמשפחת ביבס תשוב, לא כפי שקיווינו וייחלנו, ילדים רבים ייחשפו למציאות הכואבת שאנו חיים בה. והילדים רואים, שומעים ומבינים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. לנו, כהורים, כמטפלים כמחנכים, יש תפקיד קריטי: לעזור להם לעבד, להבין, ולמצוא אחיזה בתוך הכאב. אז איך עושים את זה? • *היו קשובים ושקופים - בהתאם לגיל וליכולת ההכלה של הילד.* לא צריך למסור את כל הפרטים, אבל גם לא לטייח את המצב. אם הילד שואל או מתעניין, נסו לומר: "הם היו בשבי הרבה זמן, וכולנו קיווינו שיחזרו בריאים ושלמים, אבל לצערנו הם לא שרדו". לילדים צעירים אפשר להוסיף שהתפקיד שלנו הוא לשמור עליהם בטוחים, ושיש הרבה אנשים שעושים הכול כדי שזה לא יקרה שוב. • *אפשרו מקום לרגשות - שלכם ושלהם.* טבעי שילדים ירגישו עצב, פחד, בהלה או בלבול. ממש כמונו. נסו לא למהר ולהרגיע באמירות כמו "אל תדאג.י, הכול יהיה בסדר", כי זה לא תמיד מרגיש אמיתי. וזה לא תמיד נכון. במקום, נסו לומר: "זה באמת מאוד עצוב. גם לי קשה עם זה. זה הגיוני להרגיש ככה". תיקוף רגשי יעזר לילד להרגיש שזה לגיטימי להרגיש עצוב, כועס או מבולבל או כל רגש אחר שעולה. ושאפשר לתת לזה מקום. • *הפנו את תשומת הלב למה שניתן לעשות במצבים של חוסר אונים.* כדאי להדגיש את מה שכן בשליטתנו: אפשר להביע בעזרת ציור, לכתוב מכתב, להדליק נר, או פשוט להיות יחד ולדבר. אפשר גם להזכיר שיש משפחה/קהילה מחבקת, שיש הרבה אנשים שפועלים כדי להגן עלינו, ושאנחנו כאן כולנו יחד בסיפור הזה. • *השתמשו במיינדפולנס כדי למקד את הקשב בהווה*. אם אתם מרגישים שהילד שוקע במחשבות חרדתיות, הזמינו אותו להתמקד בכאן ועכשיו: איך מרגיש החיבוק שלנו, מה אנחנו שומעים סביבנו, איזה ריח נוכל לזהות. תרגילי קרקוע (אותם אפשר למצוא בקלות ביוטיוב) יכולים להרגיע ולהקל על עוצמת הסערה וההצפה הכואבת. • *וזכרו: אנחנו העוגן שלהם.* ילדים לומדים איך להתמודד דרך העיניים שלנו, ההורים. זה לא אומר שעלינו להסתיר את הכאב, אלא להיפך- זו הזדמנות למודלינג, בו נראה שגם ברגעים קשים אפשר להתמודד. שאפשר לשהות עם הכאב, בלי לטבוע בו. ואם אתם מרגישים שזה מציף מדי, *זה בסדר ואפילו חשוב לפנות לעזרה מקצועית*. אנחנו לא צריכים לדעת הכול. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להיות שם, יחד איתם.