אתמול התייחסתי לנושא של תווך חדשות קשות לילדים. אבל גם לנו המצב קשה מנשוא. *איך אנחנו, כמבוגרים, מעכלים דבר כזה?* החזרת גופות משפחת ביבס היא מציאות שאין בה הקלה, אין בה תקווה. רק כאב בלתי נסבל. כאב שאין לו פתרון. ודווקא כאן, ב-DBT, אנחנו מדברים על היכולת *לשאת מציאות כזו מבלי לקרוס*. הנטייה הראשונית שלנו היא אולי להדוף. למה לחשוב על זה? איזו מן תועלת תצא מזה? אבל כאב שלא ניתן לו מקום - מחפש דרכים אחרות להתפרץ. מתישהו, איכשהו, ולרוב בצורה לא נשלטת ולא מווסת. האפשרות האחרת היא *לעצור, לנשום, להכיר באובדן, ולמצוא דרך לשאת אותו*. לפעמים, לשאת זה כל מה שאפשר. *וזה לא מעט*.