לפעמים המציאות מכה בעוצמה שקשה להכיל. *בדקות אלו מדינה שלמה חולקת כבוד אחרון.* האובדן נעשה מוחשי, כשמילים כמו "לוויה" ו"ילדים קטנים" ו"אמא" נפגשות בהקשר שאינו נתפס. הלב נקרע מהכאב, מהחוסר אונים, מהשבר שאין לו תיקון. הדיאלקטיקה שכאן כואבת במיוחד. *החיים ממשיכים, השבר נותר*. הכאב הוא בלתי נמנע, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד לשאת אותו. אולי ברגע הזה, הדבר האפשרי ביותר הוא לתת לו מקום. בלי למהר להסביר, לתקן, או להקהות. *רק להיות עם הכאב, עם האנושיות שבו, ועם החיבור למי שכואבים איתנו.*