*זרעונים ח': ערך התחייה – 1* 🔥 תראה, הרב קוק מדבר פה על משהו מטורף – הוא אומר שלהתחבר לאלוהים זה הדבר הכי טבעי שיש, זה כמו לאכול ולשתות, אתה קולט? זה כאילו כל דבר בעולם – כל אבן, כל עץ, כל חתול שעובר ברחוב – יש לו איזה חיבור לאלוהים, רק שהם לא יכולים לדבר או להבין את זה. אבל אנחנו, בני האדם? אנחנו יכולים להרגיש את זה, להבין את זה, לחשוב על זה. זה כמו שאתה לא יכול להפסיק לנשום, ככה אי אפשר להפסיק את החיבור הזה לאלוהים. עכשיו תקשיב טוב – הרב קוק אומר שבהתחלה, כשהאנושות הייתה עוד צעירה וטיפשה, היא עשתה טעות ענקית. במקום להתחבר לאלוהים האמיתי, התחילו לעבוד פסלים ואלילים, כאילו הלכו לפיצוציה במקום למסעדת שף, אתה מבין? וזה היה כל כך עצוב, כי יש את כל הטוב הזה, כל האור הזה שמחכה בפנים, אבל אנשים סתמו את עצמם עם שטויות. ואז מגיע אברהם אבינו – הוא כמו האח הגדול שרואה את כל החבר'ה שלו הולכים בדרך הלא נכונה ומשתגע מזה. הוא רואה את כל הפוטנציאל, את כל האושר שיכול להיות, ובמקום זה כולם תקועים בשטויות. אז מה הוא עושה? לוקח מקל, שובר את כל הפסלים, ומתחיל לצעוק "יאללה, תתעוררו! יש רק אלוהים אחד!" בסוף הרב קוק מסביר שזה בדיוק מה שעם ישראל לקח על עצמו – להיות כמו אברהם אבינו, להראות לכולם את הדרך הנכונה. זה לא סתם להיות בנאדם טוב או לעשות מצוות – זה להיות מחובר באמת, מבפנים, לאלוהים. וכשאתה מחובר ככה, כל החיים שלך נהיים יותר טובים, יותר מלאים, יותר אמיתיים. אחי, זה עמוק, אבל זה פשוט – כמו שאתה יודע שאתה אוהב את אמא שלך בלי לחשוב על זה, ככה החיבור לאלוהים צריך להיות טבעי וברור. > ח. ערך התחיה > הדבקות בד' היא התשוקה היותר טבעית לאדם. מה שהיא בכל המצוי כולו בצורה אלמת וחרשת, בצורה כחנית נתפתחה באדם בצורה מושכלת והרגשית. אין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין סוף, דבר שאפשר להיות חלופו בטבע ההויה. כשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות נזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'. הדבקות הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו מוכרחת היא להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת ומתחורת בהכרה ותבונה. בשום אופן לא תוכל האנושיות וגם כל ההויה לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה אף על פי שהוא באופן סתום ונעלם. > הילדות האנושית, ימי החושך העב והמגושם, הניחה בעולם יסודות חיים כאלה, שעכבו את הדבקות האלהית שלה מהתגלות במלא אורה. אין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית והצער הפנימי הנשמתי, של כל חי וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת הטוב הגנוז בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי נצח, גובה ועז. מוכרחים לו החיים הללו, הם עצם טבעו והויתו, - והנה באה החולשה האנושית ותעש אלילים אלמים, אלהות חמרית גסה וזוללה, מוגבלת וחסרה, ותסתם את כל החרכים. > ומציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל, נשמת אברהם, - איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה: היה אור, הקורא לכל פרט: המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות, - והבארות נסתמו, "סתמום פלשתים וימלאום עפר", איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם. > תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה על פי גורלה ההיסטורי. על כן מתוך המוסר החפשי, המוסר האנושי, יוקחו מוסדות להקמת האמונה, אמונת ישראל, הדרושה כל כך לנו ולעולם כולו. ודוקא כשאנו מצירים, קוראים ומכונים בשם ד' אלהי ישראל, מתבארים חזיונותינו הפנימיים ועומק קורת נפשנו שקט רוחנו ונופש נשמתנו, התכשרות טהר חיינו, מלאי החיל והחסן, הקדושה והטהרה - בדבקות בד'. המוסר איננו מתרכז רק במעשים טובים של המובן החברתי בלבד. המוסר הוא ראשית הכל תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב. רוח קודש זה אינו נמצא לנו כי אם בתכן הדבקות האלהית הבאה לנו מתוך אמונת ישראל, המעשית והעיונית. בהכרח רוחני, פנימי מוסרי זה, אנו מוכרחים להיות מובלעים בתוך אומתנו שמכללה, מכלל כל דורותיה, יש לנו כל אוצר החיים שהם חיים באמת, להתקשר לחיים האמתיים שלנו, לתוכיות נשמת נשמתנו. במצב טהור זה אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, השורה באומה כולה, את התורה והמצות, חוקי ד' ומשפטיו על ישראל, והדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, רטובת טל חזיונות נעלים ומלא תכן החיים, מתוך שייכות עצמית פנימית כבירה ונצחית, - להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה, על פני מרחב כל.