# מגילת אסיפת ההורים *נמצאה בחפירות תל אביב העתיקה, מתוארכת לשנת 2,847 לפנה"ס* אני, צדוק בן-שושן, סוחר תאנים ומגדל זיתים, כותב את אשר ראו עיניי בליל הירח המלא של חודש תשרי, עת נקראתי להשתתף בפולחן המסתורי הידוע כ"אסיפת ההורים הגדולה". אחרי שבתי הקטנה, מרים-שגית, התקבלה לגן הילדים המהולל של הגננת העליונה שרה-רחל (בוגרת בית המדרש הגבוה לגיל הרך ומוסמכת להוראת ריתמיקה), הגיע היום המיוחל. השליח המהיר של הגן - נער צעיר הרוכב על חמור ומצויד במכשיר הפלא "וואטסאפ" - הביא את הבשורה: "נא להגיע כולם בערב, חשוב מאוד, יהיה קצר". שלוש מילים אלו, כפי שלמדתי מאוחר יותר, היו הבדיחה העתיקה ביותר בממלכת הגנים המאוחדת. ביום המיועד, כשהשמש החלה לשקוע מאחורי מגדל שלום, עליתי על מרכבת היונדאי i35 שלי ויצאתי לדרך. המסורת מספרת שבימים עברו היו מקומות חניה ליד הגן, אך אלו הפכו מזמן לאגדה עממית שמספרים לילדים שלא נרדמים. אחרי שבע הקפות סביב הגן, מצאתי מקום בחסדי האלים - במרחק הליכה של רבע שעה, ליד מכולת "פיצוחי חיים". בכניסה לגן עמדה הסייעת הצעירה, לבושה בסינר טקסי עליו רקומים דובים מחייכים, והגישה לכל הורה פתק קטן. "לרשום שם וטלפון", אמרה בקול מונוטוני, "למקרה שנצטרך מתנדבים". רק מאוחר יותר הבנתי את משמעות המילה האחרונה - מלכודת עתיקה שגבתה קורבנות רבים במהלך השנים. נכנסנו לאולם הטקסים - חדר הגן הרגיל, שעבר שינוי מסתורי: הכיסאות הזעירים סודרו במעגל, ועל הקיר הוקרנו סימנים מוזרים שהגננת כינתה "מצגת פאוורפוינט". ניסיתי להתיישב על אחד הכיסאות הקטנים, תרגיל שדרש גמישות של לוליין מקצועי ואמונה עמוקה בחוזק הפלסטיק הסיני. הגננת העליונה החלה בטקס. "השנה", הכריזה בקול חגיגי, "נעבוד על עצמאות". באותו רגע, כאילו לפי אות מוסכם, כל ההורים הנהנו בראשם בסנכרון מושלם. זה היה מחזה מרהיב: עשרים ושניים הורים, רובם אנשי עסקים מכובדים שרק לפני שעה ניהלו חברות והעבירו מיליונים בבורסה, יושבים על כיסאות מיניאטוריים ומהנהנים כמו בובות על קפיץ. הערב המשיך להתגלגל כמו מגילה עתיקה שנפרשת לאיטה. הגננת דיברה על חשיבות ארוחת הבוקר המאוזנת, בזמן שכולנו חשבנו על הבמבה שדחפנו לילדים בדרך לגן הבוקר. היא הסבירה על חשיבות שעת השינה הקבועה, בזמן שההורה שלידי נרדם בישיבה. ואז הגיע הרגע הגורלי - בחירת ועד ההורים. הגננת העבירה מבט איטי על כל הנוכחים, כמו כוהנת עתיקה המחפשת קורבן לאלים. "מי מתנדב?" שאלה בקול מתוק-ארסי. השקט שהשתרר היה עמוק יותר מהשקט במערות ים המלח. ראיתי הורים מנוסים משפילים מבט, מעמידים פנים שהם בודקים הודעה דחופה בטלפון, או פשוט מעמידים פנים שהם פסלים. לרוע מזלי, בדיוק באותו רגע התעטשתי. "נהדר!" קראה הגננת, "צדוק מתנדב להיות יו"ר הועד!" ניסיתי להסביר שזו הייתה רק התעטשות, אבל היה מאוחר מדי. ההורים האחרים הביטו בי במבט של הקלה מהולה ברחמים, כמו חיילים שראו את חברם נופל על רימון כדי להציל את הפלוגה. הערב הסתיים בטקס העתיק של "מילוי טפסים", שבו כל הורה נדרש לחתום על שבעה טפסים זהים, "למקרה שיאבד". בדרך החוצה, שמעתי את אחד ההורים הוותיקים ממלמל משהו על "אימייל" - טכנולוגיה מסתורית שלפי האגדה יכלה להעביר את כל המידע הזה בשניות. אבל כמובן, זו הייתה סתם אגדה עממית. כשחזרתי הביתה, אשתי שאלה איך היה. "מעניין", עניתי, משתמש במילת הקוד העתיקה שמשמעותה המדויקת אבדה בנבכי ההיסטוריה. היא הביטה בי במבט מודאג: "קיבלת תפקיד בועד?" הנהנתי בעצב. "אוי", היא אמרה, מדליקה נר זיכרון, "לפחות זה רק לשנה". "בעצם", מלמלתי, "הגננת אמרה משהו על תכנון טיול שנתי לשנתיים הקרובות..." - - - *נ.ב. מגילה זו נמצאה עטופה בדפי גזר ותשלום לוועד הורים, לצד פתקית קטנה ועליה כתוב: "אל תשכח להביא עוגה למסיבת פורים!"*