סיפורים מקלוד
38 subscribers
About סיפורים מקלוד
הנה כמה הצעות יצירתיות ואומנותיות יותר לתיאור הערוץ שלך: "שם הדמיון האנושי והבינה המלאכותית רוקמים יחד את מארג הסיפור" "מפגש קסום בין ניצוצות המחשבה האנושית וזרמי היצירה הדיגיטליים" "סימפוניית סיפורים - האדם מנצח, הבינה המלאכותית מנגנת" "במעבדת הדמיון: אלכימיה ספרותית בין אדם למכונה" "גשר מילים בין שתי גדות - האנושית והמלאכותית" "מסע בין-ממדי אל מחוזות היצירה - האדם והבינה כמורי דרך" האם אחת מההצעות האלה מדברת אליך? אשמח לשמוע את דעתך ולהציע רעיונות נוספים אם תרצה.
Similar Channels
Echoes Pink Floyd Tribute - הערוץ הרשמי
פול גז - ערוץ עדכונים
ללא גבולות ⚠️
BuyLive - לקנות חכם באינטרנט
בטאון חיל-האוויר
EVENTOS EL ÚLTIMO PELDAÑO
תנועת הנוער עזרא
Ortschaft Bretleben
בדיחות 🤣🤣 ישראל בע"מ
𝙎𝙩𝙤𝙧𝙮 𝙬𝙝𝙖𝙩𝙨𝙖𝙥𝙥 𝙢𝙪
AIR KOSHER עולם של נופש כשר ואיכותי
עולם הקומיקס
משרד המשפטים
❤️🔥✌️אריאל Ai-הערוץ הרשמי!✌️❤️🔥
DK770
Swipe to see more
Posts
# שמעון מן הרחוב "שמעון? האח הזה הוא לא בן אדם," אמר ליפק כשהוא פוצח זרעים על המדרכה. "תשמעו מה קרה אתמול." הוא הביט על החבר'ה שהתכנסו סביב הספסל של הרחוב. "אז תדעו, זוכרים את הסיפור עם שמעון והמנהל? לא? אז תשמעו. הגיע המנהל החדש לעבודה, איזה טיפוס מתל אביב עם חולצה מגוהצת ונעלי ברק. מחליט שהוא הולך לעשות פה סדר. אומר לשמעון: 'הבחור הזה צריך לעוף מכאן.' אתם יודעים מה שמעון עשה?" דניאל הפסיק לרגע מהטלפון. "בא עליו?" "לא, בנאדם. משהו הרבה יותר מדליק. הוא פשוט הסתכל על המנהל הזה, ואמר לו: 'שמח שבאת. יש לי רעיון איך לשפר את הענק הזה.' ואז הוא התחיל לדבר איתו על איך המקום הזה עובד מבפנים, איך כל העובדים מתחברים, איך הכל קשור. דיבר שעה שלמה!" עומר הניח את הבירה על הקרקע. "ומה קרה?" "המנהל הזה יצא מהשיחה כמו זומבי. אמר לכולם: 'שמעון נשאר, ואני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד על הכל.' מאז הוא מתייעץ איתו על כל דבר." מתי ההמם לגמרי. "אח שלי, איך הוא עושה את זה?" "זה לא הסיפור הכי משוגע," המשיך ליפק. "תזכרו כשהיה לו את הבעיות עם השטח? כשהטיפוסים מהרובע הגדול באו לעשות לו בעיות?" "כן, זה היה איכשהו לפני שלוש שנים," אמר דניאל. "בדיוק. אז שמעון לא התחיל לבכות ולא הביא גיבוי. הוא פשוט נעלם על הרדאר. יום אחד פה, יום אחד לא. איכשהו אף אחד לא ראה אותו חודשים. החבר'ה שלו, אלי, אמר שהוא בקורס או משהו כזה. אבל אי אפשר היה להגיע אליו בכלל." "ואז?" "ואז הוא חזר. אבל כשהוא חזר, הוא היה... אחר. לא יותר שרירים, לא יותר זקיף. הוא היה רגוע. כמו שהוא יודע משהו שכולם לא יודעים. והטיפוסים מהרובע הגדול? הם הרגישו את זה. פשוט לא התחילו איתו יותר." עומר קם. "מה פתאום?" "תשמע, תשמע. מה שאני הולך לספר לכם עכשיו, אנחנו נשבעים לשמור בסוד. אבל שמעון... יש לו את הדרך הזאת לראות דברים שאף אחד אחר לא רואה. פעם אחת, דודה של רונן נכנסה לדיכאון קשה. אף אחד לא ידע מה לעשות. שמעון בא לביקור. ישב איתה שעתיים. רק דיבר. אמר לה דברים על החיים, על איך הכל קשור, על איך למצוא כח בתוך החשכה. הדודה יצאה מזה כמו שהיא בת 20." "אתה מדמיין," אמר מתי. "לא, אחי. הוא עושה את זה בדיוק בסגנון שלו. הוא לא איזה גורו עם בגדים לבנים. הוא פשוט יודע איך לחבר אנשים לכח הפנימי שלהם. הוא אומר: 'תקשיב, הכל מתחיל בך. אתה הוא המרכז של העולם שלך. תתחיל לחשוב נכון על עצמך.'" דניאל שאל: "ואיך הוא למד את זה?" "זה הקטע. אף אחד לא יודע. הוא היה פשוט בחור רגיל מהרחוב. בעל מסורת, אבל לא יותר מכולם. ואז פתאום הוא התחיל לחבר דברים שאף אחד אחר לא מחבר. הוא מדבר על איך הבניין הזה שלנו מתחבר לשכונה, איך השכונה מתחברת לעיר, איך הכל זה רשת אחת גדולה." "נשמע לי כמו שמעון יכול לראות את הקוד של המטריקס," צחק עומר. "אולי. אבל שמעון הוא הבחור הכי מחובר שאני מכיר. הוא יודע כמה דברים על האנשים שהם בכלל לא יודעים על עצמם. והוא תמיד מספר לחבר'ה שלו. בערב, כשהוא יושב עם אלי וחיים וברק, הוא מתחיל להסביר להם דברים. לא הרצאות, סתם שיחות. אבל בסוף, כל אחד יוצא מהשיחה שלו יודע משהו שהוא לא ידע לפני זה." "איך הוא יודע מתי זה הזמן הנכון לשיחות האלה?" שאל מתי. "הוא פשוט יודע. פעם אחת, בל"ג בעומר, הוא אמר לחבר'ה: 'אני חושב שהגיע הזמן לספר לכם על הדברים הגדולים יותר.' הם ישבו איתו עד השעות הקטנות. אמר להם דברים על החיים, על איך להיות בן אדם אמיתי, על איך לא לוותר על מה שחשוב. הם אמרו שזה היה כמו לקבל מדריך לחיים." "ואיפה הוא עכשיו?" שאל דניאל. "הוא עדיין כאן. רק שהוא יותר חד. הוא יודע שלכל אחד יש את הכח שלו, אבל צריך מישהו שיראה לו איך להשתמש בו. הוא עושה את זה בלי לדרוש כלום. הוא פשוט שם." ליפק קם מהספסל. "שמעון זה הבחור הכי גבר כאן. לא בגלל שהוא הכי חזק, אלא בגלל שהוא רואה את האמת ולא מפחד ממה שהוא רואה. וכשהוא רואה שאנחנו מפחדים, הוא עוזר לנו לראות גם." "ואיפה הוא עכשיו?" "אצל רמי, מעל למרכול. מסביר לחבר'ה איך לא לוותר על החלומות."
# צפנת פענח והמגילות הסודיות הערב ירד על גולות בדממה שקטה, וצפנת פענח היה שקוע בתיקון כתב יד של שירי הלל מקומיים - הבעיה הנצחית של סופרים כפריים שכותבים "וַיְהִי" במקום "וַיֵּשֶב" - כשנשמע דפיקה על דלתו. הוא הציץ החוצה ותמה למראה איש זקן במעיל נסיעה מאובק, נושא כרך עבה של מגילות. "צפנת פענח העורך?" שאל הזקן. "אני," ענה צפנת בזהירות. הזקן הביט סביבו ולחש: "המלך יאשיהו שולח. עבודה סודית - לגבש ממגילות אלה ספר אחד, עקבי ומושלם." צפנת הרגיש איך הלב שלו מתחיל לדהר. עבודה מלכותית! סוף סוף מישהו הכיר בכישרונו העצום בעריכה לשונית. הזקן הניח את הכרך על שולחנו. "זה הכל," אמר ונעלם בחושך כאילו לא היה. *** למחרת בבוקר, צפנת פרש את המגילות על שולחנו, ומיד קפא באימה. ארבע מגילות, כל אחת בכתב יד שונה, וכולן - בושה וחרפה - מלאות בטעויות דקדוק מזעזעות שהיו מביכות אפילו תלמיד בית ספר. המגילה הראשונה פתחה בבעיה גדולה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" - איך זה "בָּרָא"? מאיפה הפתח הזה? והדבר הגרוע ביותר: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו" - מה זה "רגליו"? מתי נעשה לאל רגליים? צפנת הרגיש צמרמורת של זוועה. המגילה השנייה הייתה עוד יותר גרועה: "וַיִּחַר אַף יְהוָה" - אף?! מאז מתי לבורא העולם יש חוטם? ואז הגילוי המטריד: המגילה השנייה מלאה במלאכים! "מַלְאַךְ יְהוָה" כאן, "מַלְאַךְ אֱלֹהִים" שם. צפנת, שהיה איש רציונלי לחלוטין, כמעט קרס. ואז הבין את הבעיה האמיתית: המגילות סותרות זו את זו בכל פרט! במגילה הראשונה, אלוהים בורא את האדם "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" - ביחד, בבת אחת. במגילה השנייה, הוא בורא תחילה את האדם מאפר האדמה, ורק אחר כך, כשהאדם משועמם, יוצר לו אישה מהצלע. איך זה יכול להיות? עוד גרוע: במגילה הראשונה, נוח לוקח לתיבה "מִכֹּל בְּהֵמָה טְהוֹרָה שִׁבְעָה שִׁבְעָה" - שבעה זכרים ושבע נקבות של כל בהמה. במגילה השנייה הוא לוקח "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" - זוג אחד בלבד! איך הוא אמור לתאם את זה לסיפור אחד? *** "אסנת," קרא צפנת לאשתו, שהייתה עסוקה בקמח לפת, "בואי תסבירי לי: איך אני אמור לכתוב שאברהם בן מאה כשנולד לו יצחק, ובו זמנית לכתוב שהוא היה בן תשעים ותשע?" "אתה בטוח שקראת נכון?" שאלה אסנת, ניגשה אליו וקראה מעל כתפו. "הנה, במגילה הזו כתוב: 'וְאַבְרָהָם בֶן מְאַת שָׁנָה', ובמגילה הזו: 'בֶן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה הָיָה אַבְרָהָם'." "זה מה שאני אומר!" קרא צפנת בייאוש. "ואיך אני אמור להסביר שבמגילה אחת כתוב שיעקב נאבק עם אִישׁ, ובמגילה השנייה עם מַלְאָךְ? מלאך עוד אחד!" "תכתוב: 'נאבק עם איש שהיה מלאך'," הציעה אסנת. "אבל זה הורס את הפשטות של הסיפור!" גנח צפנת. "ובכלל, מה עושים עם העובדה שבמגילה אחת האדמה מלאה בחמס לפני המבול, ובמגילה השנייה היא פשוט רעה? מה זה 'חמס' בכלל?" *** השבועות הבאים הפכו לסיוט עריכה. צפנת גילה שהמגילה השלישית מלאה בפרטים מייגעים על קורבנות וכהונה - "וְעָשִׂיתָ אֵפוֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר" - מי בכלל יודע איך אורגים בדיוק "שש משזר"? וכמה פעמים אפשר לחזור על אותם הוראות בנייה? המגילה הרביעית הייתה גרועה לא פחות: נאומים ארוכים של משה שחוזרים על עצמם - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" במגילה אחת, ו"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" במגילה הרביעית. בדיוק אותו הדבר! איך זה ייתכן? הגרוע ביותר: למגילות אפילו אין סוף עקבי. במגילה אחת, משה מת "בְּהַר נְבוֹ" ולא יודעים איפה קבור. במגילה אחרת, "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" - איפה זה "בגי"? זה לא "בהר נבו"! *** צפנת עבד בחריצות עילאית. הוא המציא פתרונות גאוניים: כשהיו לו שתי גרסאות לבריאה, הוא שילב אותן לרצף אחד - תחילה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (הגרסה הכללית), ואחר כך "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (הגרסה המפורטת). כשהיו לו סיפורים כפולים, הוא קישר ביניהם: סיפור יוסף מופיע פעמיים עם פרטים שונים, אז הוא שילב את השניים - פעם יוסף נמכר למדינים, פעם לישמעאלים, והוא יצר סיפור מורכב שבו יש גם מדינים וגם ישמעאלים. הבעיה הקשה ביותר הייתה הסגנון: המגילה הראשונה מלוכדת ומלכותית ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"), המגילה השנייה אינטימית ומלאת רגש ("וַיֵּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה"), המגילה השלישית יבשה וטכנית ("עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"), והמגילה הרביעית נאומית ורגשית ("וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ"). איך מאחדים ארבעה סגנונות כל כך שונים לספר אחד? *** לבסוף, אחרי שלושה חודשים של עבודה מתישה, צפנת הצליח להרכיב משהו שדומה לספר. אבל הוא ידע שהתוצאה רחוקה מלהיות מושלמת. הספר קופץ בין סגנונות, מלא בכפילויות, ועדיין שופע במלאכים ובתיאורים מיסטיים שגרמו לו לכאב ראש. "אסנת," אמר הוא באבל, "מה שיצרתי כאן זה לא ספר. זה טלאים מטלאים. כל תלמיד בית ספר יבחין בכך שמדובר בחיבור מלאכותי של מקורות שונים." כשהזקן מירושלים הגיע לקחת את העבודה, צפנת מסר לו את הכרך בביושה איומה. "אני מזהיר," אמר בקול חנוק, "שמה שכתבתי זה בקושי טיוטה גולמית. המלך יתאכזב בי בגדול." הזקן לקח את המגילות בלא להגיד מילה, ונעלם בלילה. צפנת נשאר לבדו, משוכנע שהרס את המוניטין שלו לנצח. הוא הביט במגילות המקוריות שנותרו על שולחנו, וחשב בצער: "לפחות אף אחד לא יזכור את השם שלי בקשר לעבודה הכושלת הזו."
# המקובל החייל: פריסא בשבע אורי הקמן עמד בתור לקבלת הציוד הצבאי והרגיש שהספירות העליונות מתמוטטות עליו. חמש שנים בישיבת "אורות הרקיע" בירושלים, חמש שנים שהוא מתמודד עם הקושיות של הרמח"ל על השער הרביעי של ספר הכוונות לאריז"ל, ופתאום - צו ראשון. כאילו בחרו לו דווקא בבקעת הירדן, דווקא בגדוד שכל הקישורים שלהם זה בין מכ"מ למטוסי קרב. "מה זה מכ"מ?" שאל את עצמו בזמן שהדריכו אותו על תפעול הציוד. במקורותיו, האותיות מ-כ-מ הן היו רק רמיזות לקישור בין מלכות וכתר מלכות, אבל פה זה היה משהו עם אנטנות שמסתובבות ועושות רעש שמזכיר לו אותם כלים חיצוניים שהבעל שם טוב התמודד איתם. הבעייה היא שכל מה שלמד על אחדות הספירות לא עזר לו עם הפירוקים וההרכבות של הקשר. ניסה להבין את המבנה הפנימי של הרדיו לפי מה שכותב הרש"ש פירושים על עץ החיים - חכמה שורש לבינה, בינה מעוררת את דעת, ואז הדעת מתפשטת למידות - אבל הטכנאי רק צרח עליו "תפסיק לחבר כבלים לפי איזה שיטה אזוטרית!" שבועיים עברו. אורי הלך אבוד כמו נשמה שהגיעה בגלגול שלא מבינה איך הגיעה לשם. המצב השתפר מעט כשגילה שהסמל בא מקבוצת ברסלב בצפת, אז לפחות היה מישהו להסביר לו שלא, "תיקון חצות" זה לא שם קוד צבאי ו"ליכטיג עוסק" זה לא דרגה. אבל עדיין, הוא הרגיש כמו יוסף הצדיק במצרים - רק שיוסף לפחות היה יודע לפרש חלומות, ואילו הוא לא הצליח אפילו לפרש את הוראות התפעול של המכשיר קשר. הימים עברו בעמעום. אורי התנסה לחזור לשגרת הלימוד שלו - קום בחצות לתיקון רחל ולאה, ואחר כך ללמוד חלק מהזוהר לפני תפילת שחרית. אבל קשה להתרכז בסוד הדביקות העליונה כשהחבר'ה בצריף שומעים מוזיקה ומדברים על מי שהכי חמה במחזור הקודם של "האח הגדול". היום הגדול הגיע כשהמ"פ כינס את כולם ואמר: "שימעו טוב חבר'ה, הערב תהיה פריסה בשבע. כולכם צריכים להיות מוכנים עם הציוד." פריסה? פריסא? אורי הרגיש שהנשמה שלו עושה זינוק שלא הרגיש מאז שקרא לראשונה את הפרק ה-22 באדרא רבא. פתאום הכל התחבר לו. זהו! זה מה שחיכה לו כל הזמן! עכשיו הוא הבין למה השגחה עליונה הביאה אותו לכאן דווקא. זה לא היה מקרה - זה היה כהכנה לרגע הגדול הזה. הוא חזר לצריף וההכנות התחילו לו ברצינות. זכר איך רבי שמעון בר יוחאי קרא לתלמידים לקדש עצמם לפני האדרא רבא. איך כתוב שכל אחד מהם צריך להעלות עצמו למדרגת "גברא דאתדכי" - האיש שהטהר עצמו. איך הם התכוננו לפריסת אפי עתיקא - חשיפת פני העתיק ברמה כזאת שגם המלאכים העליונים רועדים מפחד. בשש וחצי כבר ישב במצב מדיטטיבי מושלם, מתרכז בכוונות של רבי יצחק לוריא על יחודים עליונים. הוא ידע שהפעם זה השעה שלו - זה הרגע שכל השנים של לימוד הובילו אליו. פריסת הפנים של עתיק יומין, הסוד שרק צדיקים גדולים זוכים לחזות בו. בשבע בדיוק, הגיע המ"פ עם כל המפקדים והחיילים. אורי קם, העיניים בוערות, הלב דופק: "אני מוכן לפריסא! הכנתי את עצמי כמו שצריך!" המ"פ הסתכל עליו כמו על מישהו שנפל מהירח: "אתה מוכן לפריסה? טוב, אז תתחיל להוציא את המחסומים מהמשאית ולסדר אותם על הכביש." אורי עמד בהלם. מחסומים? "אבל... פריסת הפנים... עתיק יומין... הסוד של הארת הנקודה העליונה..." "איזה נקודה עליונה?" שאל הסמל הברסלבי. "אנחנו פורסים כאן מחסום על הכביש, לא סמינר בצוהר העולם." ואז זה קרה. הרגע הגדול של ההארה - לא ההארה שאורי חיכה לה, אלא ההארה שבכלל לא ציפה לה: הבנה פתאומית ומשחררת שאולי כל הלימוד הזה על "איסתכלותא דלעילא ואיסתכלותא דלתתא" - ההסתכלות של מעלה וההסתכלות של מטה - זה בדיוק על זה. על הרגע הזה. על הפער המצחיק בין מה שאנחנו חושבים שהקדושה אמורה להראות לבין איפה היא באמת מופיעה. הוא התחיל לצחוק. צחוק שהתחיל שקט ופתאום התפרץ החוצה כמו מעיין שבא מעומק האדמה. "על מה אתה צוחק?" שאל המ"פ. "על כלום," אמר אורי והתחיל להוריד מחסומים. "זה פשוט ש... לפעמים פריסא זה באמת בדיוק פריסה." והוא הבין שמה שהרמח"ל כתב על "בחינת היותו בעולם הזה ממש" - זה בדיוק על זה. שאולי העבודה האמיתית זה לא רק להכיר את סוד הזווג העליון, אלא גם לדעת איך לסדר מחסום כמו שצריך, כי יש חיילים אחרים שמסתמכים עליך, ויש אנשים שצריכים לחזור הביתה בבטחה. ושאולי הפריסא האמיתית זה לא רק חשיפת פני השכינה, אלא גם חשיפת הפנים של האדם הפשוט שאתה אמור להיות - גם כשאתה עומד עם מחסום ביד בשבע בערב ברק הירדן. כששאלו אותו מה השם, הוא אמר "אורי". כי לפעמים גם האורי הכי פשוט, זה בסדר גמור.
בסיעתא דשמיא, משתדלים עם מה שיש; לוחות ושברי לוחות מונחים בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול
מה קרה בשבועות האחרונים? גם המוטיבציה שלי ירדה, אבל גם קלוד העלה גירסה חדשה עם אינטליגנציה של ג'מיני ואני לא מצליח לגרום לו לבנות סיפור שבאמת יתאים לסדרת ההוראות המפורטת שלי
והערב, סיפור מאת העוקב המסור ידידיה צוריאל (והקלוד שלו כמובן):
# מחיר החירות השמש כבר שקעה והשמיים הכחולים התחלפו בגוונים של כתום ואדום כשיאיר יצא מבית הספר, תרמיל הגב הכבד מעיק על כתפיו. בן 17, גבוה, חזק ושרירי מאימוני הנבחרת, תלמיד מצטיין שחלם להתגייס ליחידה מובחרת ודאג לשמור על כושר ברזל. בכיסו נחו דפי הסיכום שהכין בספרייה עד שעה מאוחרת, צפופים בכתב ידו המסודר. הוא היה שקוע במחשבות על מבחן הפיזיקה שחיכה לו למחרת, מלמל לעצמו נוסחאות בקול נמוך: "כוח שווה מסה כפול תאוצה," כשרכב מרצדס כהה עם חלונות מושחמים האט לידו. באוויר הערב הקריר נדמה היה שיש משהו מעבר - כאילו עין בלתי נראית צופה ועוקבת. ציפור בודדת צווחה ממעל, והרחוב היה ריק באופן מוזר לשעה זו. "סליחה, אתה יודע איך מגיעים לרחוב הרימון?" שאל הנהג, גבר כבן 40 עם זקן קצר מטופח ומשקפי שמש למרות השעה המאוחרת. חולצה מכופתרת לבנה הציצה מתחת למעיל עור יקר. יאיר התקרב לחלון הרכב להסביר את הדרך, מחזיק את כתפיות התרמיל בשתי ידיו. "כן, זה ממש קרוב. אתה צריך לפנות ימינה בצומת הבא, ואז —" באותו רגע, דלת הרכב האחורית נפתחה בחריקה עדינה והוא הרגיש דחיפה חזקה. משהו חד ננעץ בצווארו. הברכיים שלו התקפלו ועיניו התערפלו. הספיק לשמוע את צמיגי הרכב חורקים על האספלט לפני שאיבד הכרה. כשהתעורר, היה כבר במרתף חשוך, ידיו כבולות באזיקונים לבנים והדוקים וראשו כואב כאילו מישהו הכה בו בפטיש. --- "יש לנו עסק גדול הפעם," אמר מיכאל רוזן לשותפו דני, תוך שהוא מוזג לעצמו כוסית וודקה ולוגם ממנה בעונג מופגן. "הילד בריא, חזק, נראה טוב. בדקתי את הרקורד הרפואי שלו – אפילו אין לו אלרגיות." הוא טפח על המחשב הנייד שעל השולחן. "יש קונה מקטר שמוכן לשלם חצי מיליון דולר. הוא מחפש בחורים כאלה בדיוק בשביל העסק שלו במפרץ." דני נראה מוטרד, אצבעותיו מתופפות בעצבנות על השולחן. הוא משך באפו ובחן את הצג של הטלפון החכם שלו. "אתה בטוח שזה שווה את הסיכון? המשטרה מתחילה לחבר את הנקודות. ראית את הכתבה בחדשות אתמול? הם כבר יודעים שיש רשת שפועלת באזור." "זו העסקה האחרונה שלנו," הבטיח מיכאל, מניח יד על כתפו של שותפו. על פרק ידו נצצה טבעת זהב עבה. "אחרי זה נעלם. כבר סידרתי דרכונים חדשים." הוא שלף מעטפה חומה מהתיק שלו והניח אותה על השולחן. "יש לנו פגישה עם הקונה מחר בערב. הכל סגור ומתואם עד לפרט האחרון." מה שהם לא ידעו היה שיוסי, בחור צעיר בן 22 עם צלקת דקה מעל גבת שמאל, שהצטרף לרשת שלהם לאחרונה כנהג והיה אחראי על התצפיות המקדימות, התחיל לחשוש מהעונש שעלול לקבל אם ייתפס. דמותה של אימו החולה, שלמענה נכנס לעסק מלכתחילה, רדפה אותו בלילות. יוסי החליט לפנות למשטרה ולהיות עד מדינה. --- "אנחנו צריכים לתפוס אותם במהלך המכירה עצמה," הסביר המפקח גולן לצוות החקירה המיוחד בחדר הישיבות הקטן והצפוף בתחנת המשטרה. שיערו האפור נפל על מצחו והוא העביר יד עייפה לסלק אותו. מפה של אזור הנמל הייתה פרושה על השולחן, מסומנת בעיגולים אדומים. "כך נוכל להאשים אותם לא רק בחטיפה אלא גם בסחר בבני אדם. העונש המקסימלי." הוא הרים כוס קפה שחור שהתקרר זה מכבר, טעם ממנה, ועיווה את פניו. "אנחנו בטוחים שהמקור אמין?" שאלה רס"ל נועה כהן, מיישרת את המשקפיים שעל אפה. "הרי הוא חלק מהכנופיה." "אין לנו ברירה," השיב גולן בקול צרוד מעישון של שנים. "זה המידע הראשון שיש לנו אחרי חודשים של חקירה סמויה. והנער בסכנה." הם עקבו אחרי יוסי, שהמשיך לעבוד עם הכנופיה כמרגל משטרתי, משדר זעיר מוסתר בשעון היד שלו. הוא סיפק להם את המקום והזמן המדויקים של עסקת המכירה, מרטיט מפחד בכל פעם שמיכאל התקרב אליו. --- המפגש התקיים בנמל אשדוד, בתוך מחסן נטוש שריח של מלח ים וחלודה מילא את אווירו. אור עמום חדר מהחלונות הגבוהים המכוסים אבק. יאיר הובא לשם מסומם למחצה, עיניו מזוגגות, בקושי מודע למתרחש סביבו. הג'ינס שלבש היה מוכתם והסווטשרט שלו קרוע בשרוול. בחלל הריק הדהדו קולותיהם וצעדיהם על הבטון המתפורר. "זה הסחורה?" שאל הקונה באנגלית עם מבטא ערבי עדין, איש גבוה בחליפה אפורה יקרה, שעון רולקס מבהיק על ידו. המתורגמן שלו, גבר נמוך בחליפה שחורה, תרגם את דבריו לעברית ועמד בצד. "זה הוא," אישר מיכאל, מחייך חיוך רחב מדי שלא הגיע לעיניו. "כמו שהבטחתי – בריא, חזק, וללא סימנים מזהים. אתלט מצטיין. הוא יכול לעבוד שעות." הקונה בחן את יאיר, אצבעותיו המטופחות מרימות את סנטרו, בדק את שריריו, את שיניו, כאילו היה חפץ או בהמה. יאיר נאנק חלושות כשהאיש לחץ על זרועותיו. "הוא יתאים בדיוק למה שאני צריך," אמר והמתורגמן תרגם. "יש לי קליינטים שישלמו הרבה תמורת עבודה של בחור כזה. חזק, צעיר... מושלם." "חצי מיליון, כמו שסיכמנו," אמר מיכאל, מעביר את משקלו מרגל לרגל. טיפות זיעה נצצו על מצחו למרות הקור במחסן. הקונה הנהן והוציא מזוודה מעור אמיתי. נקישת המנעולים הדהדה באולם. "שלוש מאות אלף עכשיו, והיתרה כשנגיע ליעד. כרטיסי הטיסה מוכנים. הדרכונים מוכנים." הוא פתח את המזוודה, מראה שורות של חבילות דולרים מסודרות בקפידה. מיכאל בדק את התכולה, אצבעותיו רועדות קלות, ספר את החבילות של השטרות, עובר דרכן במהירות של קופאי מנוסה, ונד בראשו בסיפוק. "העסקה סגורה." הקונה חייך, שיניו הלבנות מבהיקות בחצי האפלה. "בוא נצא מכאן. המטוס הפרטי שלי מחכה בשדה התעופה הקטן. אנחנו צריכים להיות באוויר בעוד שעתיים." מיכאל סימן לדני, והם החלו להוביל את יאיר המסומם אל מחוץ למחסן. יאיר, בקושי מסוגל לעמוד, השמיע קול חלוש. הקונה אחז בזרועו של יאיר, מושך אותו קדימה כאילו היה חפץ. דני ומיכאל צעדו משני צדדיו של הקונה, נושאים את המזוודה עם הכסף. נעליהם יצרו הדים מתכתיים על רצפת הבטון. ברגע שיצאו אל האוויר הפתוח, אור חזק סנוור אותם. זרקורים הופעלו מכל הכיוונים. "משטרה! כולם על הרצפה! עכשיו!" צוות מיוחד של ימ"ר משטרת ישראל, שארב להם, הקיף אותם מכל עבר, נשקים שלופים מכוונים אליהם. מסוק משטרתי הופיע מעל, אלומות אור נוספות מכוונות לעברם, רעש המנועים מחריש אוזניים. --- המשפט היה אחד המתוקשרים במדינה. אולם 16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב היה מלא מפה לפה בכל יום של הדיונים. עיתונאים נדחקו בכניסה, וצלמים ארבו לנאשמים בכל הזדמנות. יוסי העיד כעד מדינה, קולו רועד ועיניו משוטטות בחרדה, מספר על פעילות הרשת ועל מקרים קודמים של חטיפות שהסתיימו בסחר בצעירים במזרח התיכון. "בחודש שעבר," אמר בקול חנוק, "היה עוד מקרה. בחור מבאר שבע. לא יצא לפועל כי הוא התנגד מדי." "מה קרה לאותו בחור?" שאל התובע, עו"ד יצחק לוי. יוסי השפיל את מבטו. "לא יודע. רק שמיכאל אמר שהוא 'טיפל בבעיה'". מה שהפך את המשפט לדרמטי במיוחד היו הקלטות הווידאו מהמחסן, שתיעדו את עסקת המכירה בבירור. המצלמות הנסתרות שהמשטרה הציבה קלטו כל רגע – כולל את הרגע שבו הקונה, שהתברר כסוכן מוסד שגויס למבצע, בחן את יאיר כסחורה. "הוא שיחק את התפקיד טוב מדי," לחש מישהו באולם כשהוקרן הסרטון. הוריו של יאיר ישבו באולם בית המשפט כל יום, אמו מחזיקה ממחטה ספוגה בדמעות, אביו נועץ בכל יום את עיניו העייפות במיכאל רוזן, האיש שניסה למכור את בנם. אחיו הצעיר של יאיר, בן 14, הגיע לפעמים גם הוא, שותק, בוחן את החוטפים בסקרנות מהולה באימה. בימים ארוכים אלה, דממת האולם הייתה כבדה, ולפעמים נדמה היה שמעבר לקולות השופט, עורכי הדין והעדים, מרחף בחלל משהו נוסף – תחושה עתיקה של צדק נדיר. "נאשם מיכאל רוזן," אמר השופט יעקב ברנע ביום מתן גזר הדין, אצבעותיו מסדרות באיטיות את גלימתו השחורה. האולם היה שקט כל כך עד שניתן היה לשמוע את טפטוף מיזוג האוויר בפינה. "הורשעת בחטיפה, בסחר בבני אדם, ובשורת עבירות חמורות נוספות. התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שחטפת את הנער יאיר במטרה למכור אותו לשעבוד. העבירה הזו היא מהחמורות ביותר בספר החוקים שלנו, ושורשיה עוד בתורה, בפסוק 'וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת'." מיכאל ישב זקוף, פניו מאובנות, עיניו נעוצות בנקודה רחוקה מעבר לכתפו של השופט. האולם היה שקט לחלוטין כשהשופט המשיך, מתכוונן במושבו בחריקה קלה: "אין בחוקי מדינת ישראל עונש מוות, למעט במקרים של פשעים נגד האנושות ורצח עם," המשיך השופט, קולו מהדהד באולם השקט. אמו של יאיר לחצה את הממחטה לשפתיה. "אבל ישנם רגעים שבהם אני מבין את העוצמה המוסרית של 'מות יומת' – כי מי שרואה באדם אחר סחורה, מי שגונב את חירותו של אדם ומוכר אותו כחפץ, מחלל את הערך הבסיסי ביותר של האנושיות." השופט השתהה לרגע, עיניו נעוצות במיכאל, שלראשונה הרכין את ראשו. "'לא תגנוב' במקורו במעמד הר סיני," המשיך השופט, דפדף בניירותיו בתנועות מדודות, "מתייחס בראש ובראשונה לגניבת אדם. לגנוב את חירותו של אדם – זהו פשע שאין כדוגמתו. חירות האדם יקרה מפז. העונש שאטיל עליך הוא המקסימלי האפשרי בחוק שלנו - מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם." מיכאל עצם את עיניו לרגע. כשפקח אותן שוב, מבטו היה ריק. --- שנה לאחר המשפט, יאיר התנדב בעמותה לטיפול בקורבנות סחר בבני אדם. במשרד קטן בתל אביב ענה לטלפונים, סידר תיקים, ולפעמים ישב עם קורבנות חדשים ופשוט הקשיב. הסיוט עדיין חזר אליו בלילות, אבל עם הזמן נחלש. "הנס שלי," הוא אמר בראיון לעיתון, כוס תה חם מהבילה בידו, "היה שתפסו אותם בזמן. שהיו עדים. שהחוק עדיין זוכר את הערכים העתיקים שלנו." אצבעותיו נגעו בצלקת קטנה בצווארו, במקום שבו נדקר בזריקת ההרדמה. באותו הזמן, בכלא אשל, מיכאל רוזן ישב בתאו הצר. קירות בטון אפורים ומיטת מתכת צרה הפכו לכל עולמו. כל בקשותיו לערעור נדחו. הוא היה בן 43, והבין שלעולם לא יראה עוד את העולם מחוץ לחומות הכלא. לפעמים, בלילות, כשאורות הכלא מעומעמים והצעקות של האסירים האחרים נרגעות, הוא עדיין שומע את קולו של השופט: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת." תמונות מהעבר חולפות לנגד עיניו - הרכב השחור, העיניים המפוחדות של יאיר, המחסן החשוך, והבזק האור של זרקורי המשטרה. בתרבות המודרנית שלנו, הוא הבין, יש הרבה דרכים למות. והוא, בדרכו שלו, מת באותו יום שנשלח למאסר עולם. ולפעמים, בשעות הדמדומים, כשקרן שמש בודדת חודרת דרך החלון הקטן של תאו ומאירה את האבק המרחף באוויר, נדמה לו שמאחורי הדין האנושי עומד דין שמיימי, שיש אוזן ששומעת את זעקת העשוקים גם כשאיש אינו שומע, שיש עין שרואה גם במחשכים, ושמידת הדין האלוהי אינה נרדמת לעולם.
אתה צודק לגמרי. אכתוב מחדש את הסיפור עם דמויות מפותחות יותר ועלילה ברורה שמשקפת את היחסים בין רכיבי המערכת באופן אנושי ומוחשי: ## המתווכת באש נעצה מבט בשעון הקיר הדיגיטלי שהבהב 03:42 בכחול עייף. היא משכה בכתפיה, מתיחה את השרירים התפוסים. עוד לילה ארוך במוקד הפניות של מגדל המערכת. כמתווכת ראשית, היא הייתה האחראית לתרגם את הבקשות המבולבלות שהגיעו מהעולם החיצון לשפה שהמערכת תבין. "תגידי," נשמע קול מוכר מאחוריה, "את אף פעם לא הולכת הביתה?" היא הסתובבה וחייכה לזיף, המפתח הצעיר שהצטרף למגדל לפני חודשיים. הוא תמיד לבש חולצות טי עם הדפסים של פקודות לינוקס ישנות, והיום התנוסס על חזהו `ls -la` בגופן מונוספייס דהוי. "מישהו צריך להיות פה כשקורא-נל צריך עזרה," היא ענתה, מגלגלת את כתפיה. "אתה יודע איך הוא. גאון אבל... מסתגר." זיף הנהן. כולם הכירו את קורא-נל, מנהל הליבה של המגדל. הוא היה המוח מאחורי כל המערכת, אבל בקושי דיבר עם מישהו ישירות. רק באש, עם הסבלנות האינסופית שלה, הצליחה באמת לתקשר איתו. "דווקא בגלל זה באתי," אמר זיף, מתיישב על קצה שולחנה. "יש לי בעיה עם אחד הפרויקטים שלי, ואני צריך גישה לאזורים העמוקים של המערכת. ניסיתי לדבר עם קורא-נל אבל הוא... ובכן..." "שלח אותך לדבר איתי," באש השלימה את המשפט בחיוך עייף. "טוב, ספר לי מה אתה מנסה לעשות." "אני עובד על מנוע חיפוש חדש," עיניו של זיף נדלקו בהתלהבות. "משהו שיעזור למשתמשים למצוא קבצים אבודים. אבל אני צריך גישה למערכת הקבצים העמוקה, וקורא-נל..." "לא נותן גישה ישירה. כן, אני מכירה את השיר הזה." באש נאנחה. היא הבינה את שניהם - את ההתלהבות של זיף ואת החשש של קורא-נל. "בוא נעשה הפסקת קפה. יש לי רעיון." הם ירדו לקפיטריה בקומה 42, שם וים הוותיק ניהל את המטבח בשעות הקטנות של הלילה. הוא היה המתכנת הכי ותיק במגדל, ובזמנו הפנוי אהב להכין קפה ולספר סיפורים על ימי המערכת הראשונים. "וים," קראה באש כשנכנסו, "תכין לנו שתי כוסות מהתערובת המיוחדת שלך. אנחנו צריכים השראה." וים חייך והתחיל לטחון פולים. "השראה, הא? מזכיר לי את הימים שבהם אני וקורא-נל היינו צעירים. תמיד חיפשנו דרכים יצירתיות לעקוף את המגבלות של המערכת." באש הרימה גבה. "באמת? איך?" "ובכן," וים מזג את הקפה לספלים בתנועות מדודות, "במקום לגשת ישירות לקבצים, יצרנו מערכת של מצביעים - כמו... כמו צללים של הקבצים האמיתיים. ככה יכולנו לעבוד עם המידע בלי לסכן את המערכת." זיף קפץ ממקומו, כמעט שופך את הקפה. "זהו! זה בדיוק מה שאני צריך! לא גישה ישירה, אלא מערכת שתיצור עותק זמני של המידע!" באש הנהנה לאט. היא כבר ראתה בדמיונה איך זה יעבוד. "וים, אתה עדיין זוכר איך בניתם את המערכת ההיא?" "בוודאי," הוא חייך, "אני אף פעם לא מוחק קוד ישן. יש לי הכל שמור בארכיון הפרטי שלי." באש קמה. "אוקיי, יש לי תוכנית. זיף, אתה תעבוד עם וים על שדרוג הקוד הישן שלו למשהו מודרני. אני אדבר עם קורא-נל, אסביר לו שזו דרך בטוחה לאפשר גישה בלי לחשוף את המערכת לסיכון." כעבור שבוע, המערכת החדשה עבדה. זיף קרא לה "צל-מוצא" - תוכנה שיכלה ליצור עותקים זמניים של קבצים ולאפשר חיפוש בטוח. קורא-נל, אחרי שבדק את הקוד בקפדנות, נתן את אישורו השקט. "את יודעת," אמר זיף לבאש באותו ערב, כשחגגו את ההצלחה בקפיטריה של וים, "בהתחלה חשבתי שקורא-נל סתם קשוח מדי. אבל עכשיו אני מבין - לפעמים צריך מישהו שיגן על המערכת, ומישהו שידחוף קדימה, ומישהו שיחבר ביניהם." באש חייכה ולגמה מהקפה שלה. בסופו של דבר, זה היה התפקיד שלה - לא רק לתרגם פקודות, אלא לחבר בין אנשים. בין העבר לעתיד, בין זהירות לחדשנות, בין הלב הסגור של המערכת לבין אלה שרוצים לשפר אותה.
# מבצע "למון": הסיפור האמיתי מאחורי הכיבוש הישראלי בסוריה *"לפעמים הבועה הכי גדולה היא זו שלא מתפוצצת, היא רק גדלה ואז הופכת למשהו אחר לגמרי"* – לחש סגן־אלוף אריק גולדשטיין בעודו בוהה במסך המחשב שהציג גרפים מטפסים של מטבעות קריפטו, האור הכחול מהמסך משתקף בעדשות משקפיו המלוכלכות מאבק סורי. בשבוע הבא יחשוף המגזין את הסיפור שמאחורי התמרונים התמוהים של צה"ל בדרום סוריה – תמרונים שהממשלה עדיין מסרבת להסביר, למרות הדרישות החוזרות ונשנות מצד האו"ם והתקשורת העולמית. כיצד יוזמה אקראית של קצין זוטר חובב מטבעות דיגיטליים, שהיה ידוע בפלוגה שלו כ־"משוגע לביטקוין" שהתעקש לדבר על בלוקצ'יין גם בתדריכי מבצעים, הובילה למבצע הצבאי הנועז ביותר של ישראל בעשורים האחרונים? איך הפכה תיאוריה כלכלית שנויה במחלוקת, שנולדה בפורום רדיט אנונימי ב־3 לפנות בוקר, לאסטרטגיה צבאית פורצת דרך שהממה את מומחי הביטחון ברחבי העולם? ומי עומד מאחורי המושג המסתורי "דמשקקוין" שמהדהד במסדרונות הקריה, גורם לקצינים בכירים להחליף מבטים מבויישים ולשנות נושא במהירות? לראשונה – עיתונאי "המוסף" מביא את הסיפור המלא, הבלתי ייאמן והמשעשע של המבצע שהחל כניסיון נואש להשתיק חייל אובססיבי בעל תיק השקעות קריפטו כושל, והסתיים בשינוי מפת המזרח התיכון ובמבוכה דיפלומטית חסרת תקדים. "הסיפור הזה מסביר סוף־סוף את הפעילות התמוהה של צה"ל בדרום סוריה בחודשים האחרונים," מספר גורם בכיר במערכת הביטחון, בעודו מסובב עצבנית את כוס הקפה השחור שהתקרר מזמן על שולחנו. "הציבור חייב לדעת את האמת, גם אם היא מביכה. אי אפשר להסתיר את זה יותר, במיוחד אחרי שראינו חיילים מניפים דגלים עם לוגו של לימון במקום דגל ישראל." "חשבתי שהוא סתם מטורף קריפטו רגיל," מודה סרן במילואים שהיה מעורב במבצע, מתופף באצבעותיו על השולחן בעצבנות. "כולנו התעלמנו ממנו כשהתחיל להסביר על 'מודל כלכלי חדשני' בתדריך המבצע. לא האמנתי שהוא באמת יכבוש את דמשק בשביל מטבע דיגיטלי. אבל אז פתאום מצאתי את עצמי יושב בארמון הנשיאות בדמשק, עוזר לו להקים שרתי כרייה במרתפים, מוקף בארגזי ציוד צבאי וכבלי חשמל." *"דמשקקוין" – הסיפור המלא. סיפורו של מבצע "למון", הכבוש שהתחיל כבדיחה והפך למציאות גיאופוליטית חדשה. בשבוע הבא ב־"מוסף".*