# סיפור הקדרה והתבלין: מרדכי מלוך־זנד וזיכרונות הבית מרדכי מלוך-זנד לא היה סתם עוד אברך מהשומרון, אבל הדם האצילי של שושלת ה"לוך-זנד" המפוארת שזרם בעורקיו לא הגן עליו מהטראומה הקולינרית של ילדותו. אדרבא – העובדה שצאצא ישיר של בעל ה"לוך-זנד" המקורי (שחיבורו המונומנטלי על הלכות שחיטה היה ספר חובה בכל ישיבה מכובדת במזרח אירופה) היה צריך לגדול על אבקת מרק עוף, רק הפכה את העניין למביך שבעתיים. בכל פעם שחלף ליד מטבח שבו מישהו השתמש באותה אבקה צהובה ושטנית, היה נרעד כולו כאילו ראה שד. "אמא שלי," היה מספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, "הייתה מאמינה שאבקת המרק היא התשובה לכל בעיות העולם. שואה? אבקת מרק. משבר כלכלי? אבקת מרק. בן לא מתחתן? כף אבקת מרק בקפה של השדכנית. בקנהאל שבשומרון, היכן שגדל, הייתה אמו ידועה כ"הגברת של האבקה". כל שכנה שהייתה מבקשת מתכון הייתה מקבלת את אותה תשובה: "קודם כל, תוסיפי שתי כפות אבקת מרק..." וזה לא משנה אם היה מדובר בעוגת שוקולד או בסלט ירקות. כשהגיע לגיל שידוכים, הדבר הראשון שבדק אצל כל מועמדת היה המטבח של אמה. "תגידי," היה שואל בעדינות את השדכנית, "יש להם אבקת מרק בבית?" אם התשובה הייתה חיובית, היה מסמן איקס גדול ליד השם. כך הכיר את ברכה, אשתו לעתיד, שגדלה בבית של טבחית מקצועית שנשבעה שמעולם לא נגעה באבקת מרק בחייה. בישיבה היה מבשל לעצמו. חבריו צחקו עליו שהוא היחיד שמגיע עם סיר וכיריים קטנות לסדר בוקר. "עדיף ככה," היה עונה, "מאשר שאצטרך להסביר לרופא למה יש לי טעם של אבקת מרק בפה כבר שלושה ימים." אחרי הישיבה, כשהתחיל לעבוד כמורה בתלמוד תורה, הצליח מרדכי סוף־סוף להתרחק מהצל המתובל של ילדותו. בהפסקות היה מתגאה בכריכים המוקפדים שברכה הכינה לו – "בלי שום תוספת כימית," היה מדגיש באוזני המורים האחרים, שהיו מגלגלים עיניים ולוחשים "הנה, התחיל שוב עם הדרשה על אבקת המרק." כשנולד בנו הבכור, אמו התעקשה להגיע לעזור. "אני אבשל לכם," הודיעה בהתלהבות, והוא כמעט התעלף. למזלו, ברכה, שכבר הכירה את הסיפור, הצילה את המצב כשהודיעה בנחרצות: "אמא, הרופא אמר שאסור לי לאכול שום דבר מתובל בחודש הראשון." זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הצליח לעצור את אמו מלהוסיף את האבקה הצהובה לתבשיל. אבל החיים, כמו מרק בלי אבקה, לא תמיד הולכים כמתוכנן. המשבר הכלכלי של 2008 לא רק טרף את הקלפים – הוא טחן אותם במעבד מזון והגיש אותם כקציצות טבעוניות. המשכורת של מורה בתלמוד תורה, שתמיד הייתה צנועה, הפכה פתאום לבדיחה שאפילו בדחנים מקצועיים היו מתביישים לספר. כשחבר הציע לו עבודה בחנות תכשיטים בברוקלין, מרדכי ראה בזה יותר מסתם פתרון כלכלי – הוא ראה הזדמנות להשתחרר סוף־סוף מכל מה שרדף אותו: מהצל של הסבא הגדול שחיבר ספרי קודש, מהציפיות של הקהילה בקנהאל, ובעיקר – מריח אבקת המרק שליווה כל זיכרון ילדות שלו. "אולי זה לטובה," אמרה לו אמו בטלפון כששמעה על המעבר, "תביא לי משם אבקת מרק אמריקאית, שמעתי שהיא יותר טובה." מרדכי חייך חיוך מריר – אפילו כשהוא בורח לקצה השני של העולם, אמא שלו מצליחה למצוא דרך להכניס אבקת מרק לתוך התוכניות שלו. "תראי," אמר לברכה באחד הלילות, אחרי ששוב התעורר מסיוט שבו אמו רודפת אחריו עם קופסה צהובה ענקית, "אולי זה הזמן לשינוי אמיתי. בוא נקצר את השם ל'לז'. זה גם נשמע אמריקאי, גם שומר על המהות – ראשי התיבות של לוך־זנד – וגם..." הוא השתתק לרגע, מחפש את המילים, "וגם נותן לנו הזדמנות להיות סוף־סוף אנחנו, בלי כל המטען הזה." ברכה, שתמיד הבינה אותו יותר משהבין את עצמו, הנהנה בשתיקה. היא ידעה שחמותה תראה בזה בגידה כפולה – גם בשם המשפחה המפואר וגם במסורת האבקתית המפוקפקת שלה – אבל הבינה שבעלה זקוק לזה כמו שמרק זקוק למלח. או במקרה של חמותה – לאבקת מרק. אמו האריכה ימים, ממשיכה לתבל את חייה ואת חיי כל מי שהתקרב למטבחה באבקת המרק המפורסמת שלה. גם כשכבר עברה את גיל תשעים, עדיין הייתה מתעקשת להכין "מטעמים" לנכדים שבאו לבקר. כשנפטרה בשיבה טובה בגיל תשעים ושתיים, השאירה אחריה ארון מטבח מלא בקופסאות צהובות ומשפחה שלמה עם זיכרונות מתובלים. וככה, בסופרמרקט השכונתי בברוקלין, חמש־עשרה שנה אחרי פטירתה, עמד מר לז – שכבר כמעט שכח שפעם קראו לו מלוך־זנד – מול מדף התבלינים. הקופסה הצהובה קפצה לו לעיניים כמו אות משמיים. "אבקת מרק עוף – טעם של בית," הכריזה הכותרת באנגלית, ופתאום הרגיש את הגעגוע מכה בו כמו גל. כל הניסיונות להתחמק מהעבר, כל השינויים והבריחות, נמסו אל מול הקופסה הצהובה הפשוטה הזאת. "קח," אמרה המוכרת המבוגרת כשראתה אותו בוכה, "זה על חשבון הבית." היא לא יכלה לדעת שהיא נתנה לו הרבה יותר מסתם קופסת תבלינים. מאז, בכל שנה ביום השנה לפטירתה, המטבח של משפחת מלוך־זנד בברוקלין מתמלא בריח שרק הוא ומשפחתו מבינים. "ארוחת אמא," הוא קורא לזה – תפריט שלם שכולו מתובל באבקת מרק. הילדים מתלוננים, ברכה מחייכת בהבנה, והוא? הוא יושב בראש השולחן, טועם מהאורז המצהיב, ולוחש: "תודה, אמא, על כל מה שלימדת אותי – אפילו איך לא לבשל."