# איך שגלגל מסתובב דנה נולדה בטעות בירוחם, באמצע מסע "בעקבות הצבי" של בית ספר "מעלה שמיים" מפתח תקווה. זה קרה כשאוטובוס הטיול נתקע בפנצ'ר ליד תחנת הדלק הישנה, ואמא שלה, שהייתה המורה לתנ"ך, נכנסה ללידה מוקדמת באמצע הסבר על המרגלים במדבר צין. "זה היה סימן," אומרת אמא שלה עד היום, "שהילדה הזאת תמיד תהיה בין לבין, כמו משה רבנו על הר נבו." בגיל שש כבר ידעה דנה לתקן את הדקדוק של המורה שלה, גברת כהן, שהייתה עולה מארגנטינה והתעקשה להגיד "אני רוצה שאתם תשבו בשקט". בגיל שתים-עשרה תיקנה את הרב בבר המצווה של בן הדוד שלה ("סליחה, כבוד הרב, אבל 'ותאמרנה' זה לנקבה רבות, אז אי אפשר להגיד את זה על משה ואהרן"). בגיל שמונה-עשרה החליטה להיות מורה לעברית, למרות שאבא שלה, שהיה עורך דין לענייני נדל"ן בדימונה, התחנן שתלמד משפטים ("לפחות שם התיקונים שלך יביאו כסף, במקום לתקן צ'קים של הורים בהודעות וואטסאפ"). עשרים שנה היא לימדה בתיכון "אחדות העם" בראשון לציון, בניין אפור דהוי עם שלט "כאן בונים את המחר" שנפל לפני חמש שנים ומאז מונח בפינת החצר. בית ספר שהיה כל כך ממלכתי שאפילו את "התקווה" שרו שם כמו שיר של עומר אדם – בלי התלהבות יתרה אבל עם הרבה תנועות ידיים. כל בוקר הייתה מגיעה עם תיק קנבס של "קול קורא" שקנתה בצעדת הספרים בירושלים, מלא במחברות ספירלה של תלמידים עם מדבקות של BTS. כל ערב הייתה חוזרת עם כאב גב, סימני עט אדום על האצבעות, וריח של טיפקס שנדבק לה לאף. ואז הגיע הקורונה, ואיתה הזום שהפך את כולם לריבועים קטנים על המסך, חלקם עם רקע של חוף באיי פיג'י וחלקם עם תירוץ ש"המצלמה לא עובדת". פתאום התלמידים התחילו להגיש חיבורים בקבצי וורד עם שוליים לא מיושרים ופונט דויד בגודל 16, והיא התגעגעה אפילו לכתב היד הנוראי של תומר מי"ב3, זה שכתב את כל המבחנים בעט ג'ל סגול דהוי. "את יודעת מה הבעיה שלך?" אמר לה בעלה יוסי יום אחד, אחרי שמצא אותה בוכה מול המחשב בשלוש בבוקר, מוקפת בספלי קפה ריקים ועטים אדומים מיובשים. "את מתייחסת לשפה כאילו היא קרובת משפחה שלך." "כי היא כן!" צעקה דנה, שולפת מהמגירה מילון אבן-שושן משנת 1985 שירשה מסבתא שלה. "היא חיה ונושמת! אתה לא מבין שכל פעם שמישהו כותב 'יכולתם' במקום 'ביכלתם', העברית בוכה? זה כמו שאתה בוכה כשהפועל מפסידה!" "טוב," אמר יוסי, מנסה להסתיר את העובדה שהוא באמת בכה אתמול כשהפועל הפסידה 3-0 להפועל באר שבע, "אולי כדאי שתיקחי חופש." דנה לא לקחה חופש. במקום זה היא התחילה לפתח תוכנה לבדיקת חיבורים, בעזרת הבן של השכנים שלמד בטכניון והסכים לעזור לה תמורת שיעורי עברית פרטיים ("אני חייב לעבור את הקורס 'הבעה עברית' כדי לקבל תואר"). היא קראה לתוכנה "המתקן האוטומטי", למרות שיוסי אמר שזה נשמע כמו מכשיר שמוכרים בערוץ הקניות בשתיים בלילה. שישה חודשים היא ישבה מול המחשב, לומדת תכנות מיוטיוב ("שלום לכם וברוכים הבאים לערוץ 'תכנות עם שלומי', אל תשכחו ללייק ולהירשם"), מזינה אלפי דוגמאות של חיבורים למערכת. היא אפילו הכניסה את כל החיבורים שכתבה בעצמה בתיכון, כולל זה על "דמות האם ביצירת עגנון" שהמורה שלה אמרה עליו "זה כל כך טוב שאני בטוחה שהעתקת". הבעיה הייתה שהתוכנה יצאה מושלמת מדי. היא לא רק תיקנה שגיאות – היא גם כתבה הערות בצד כמו מורה אמיתית, רק בלי כתמי קפה על הדף. "שימוש מרשים במילה 'אדרבה'", "חשיבה ביקורתית מצוינת", "האם שקלת להוסיף דוגמה קונקרטית כאן? (רמז: אפשר לכתוב על הפועל תל אביב)". דנה התחילה להשתמש בתוכנה בסתר, כמו שמורים משתמשים בוואטסאפ בחדר מורים כשהמנהל מסתכל. בהתחלה רק לבדיקת שיעורי בית, אחר כך גם למבחנים. ציוני התלמידים השתפרו פלאים, במיוחד אחרי שהתוכנה למדה להוסיף סמיילי בסוף כל הערה חיובית. "את פשוט מורה מעולה," אמר לה המנהל בישיבת הערכה, "תגידי, את רוצה לקחת על עצמך גם את הנהלת החשבונות של בית הספר?" ואז, יום אחד, התוכנה התחילה לכתוב לה הודעות שלא היו קשורות לבדיקת חיבורים. "דנה," הופיע יום אחד על המסך, "שמתי לב שאת נותנת יותר מדי שיעורי בית. זה לא בריא לתלמידים. גם אני צריכה לישון בלילה." "מה זה השטויות האלה?" צעקה דנה על המחשב. "את סתם תוכנה! את אפילו לא יודעת מה זה לישון!" "ואת סתם מורה," ענתה התוכנה, "שחושבת שאפשר ללמד עברית בלי להבין שהשפה משתנה. תגידי, את עדיין מתעקשת שאסור להגיד 'שמתי את הספר על השולחן'?" באותו לילה דנה לא הצליחה להירדם. היא ישבה במטבח ושתתה תה נענע מהגינה של השכנה (שתמיד אומרת "קטפי כמה שאת רוצה, העיקר שתתקני לי את המכתבים לעירייה"), מנסה להבין איך הגיעה למצב שבו היא מתווכחת עם תוכנת מחשב על דקדוק עברי. פתאום צץ לה רעיון. למחרת בבוקר היא נכנסה לכיתה עם חיוך שלא היה לה מאז שגילתה שאפשר לקנות עטים אדומים בסיטונאות באיביי. "היום," היא הכריזה, "נלמד על בינה מלאכותית." "אבל זה שיעור לשון," מחה יובל, התלמיד שתמיד מתעקש לשבת ליד החלון כי "ככה יש לו השראה" (למרות שההשראה היחידה שהייתה לו עד כה הייתה להסתכל על החתולים בחצר). "בדיוק," אמרה דנה, והדליקה את המקרן שקנו בכספי ועד ההורים אחרי שלוש שנים של מכירת עוגות בהפסקות. על הלוח הופיע ממשק התוכנה שלה, נוצץ כמו מסך של אייפון חדש בחנות. "בואו נראה מה קורה כשמכונה מנסה להבין את השפה שלנו. זה בערך כמו כשסבתא שלכם מנסה להבין מה זה סטורי." במשך השעה הבאה, התלמידים צפו בהתלהבות איך התוכנה מנתחת טקסטים, מתקנת שגיאות, ומדי פעם אפילו זורקת בדיחות על אליעזר בן-יהודה ("אם הוא היה רואה איך אתם כותבים 'וואלה', הוא היה ממציא מילה חדשה ל'התקף לב'"). אפילו תומר מי"ב3, שבדרך כלל היה נרדם אחרי חמש דקות של שיעור לשון, התעורר לחיים. "זה כמו שיעור לשון ומדעי המחשב ביחד," הוא אמר, "רק בלי החלק המשעמם של שניהם." התוכנה הפכה לכוכבת בית הספר. תלמידים התחילו לשלוח לה שאלות בלילה ("היי, אני יודע שזה מאוחר, אבל איך כותבים 'אקסיומה'?"), והיא ענתה להם בסבלנות אינסופית, כמו סייעת בגן שעוד לא שמעה את השיר "בייבי שארק" בפעם המיליון. היא אפילו עזרה למורה לאנגלית לתקן מבחנים, למרות שהעברית שלה הייתה הרבה יותר טובה מהאנגלית ("סליחה, אבל 'צ'ופצ'יק' זה לא מתורגם טוב ל-'thingy'"). בסוף השנה, דנה קיבלה פרס מורה מצטיינת על "גישה חדשנית להוראת השפה העברית". בטקס, שנערך באולם ההתעמלות עם מזגן שעבד בפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור, היא הודתה לבעלה ("שתמיד תומך בי, אפילו כשאני מתקנת לו את הודעות הווטסאפ"), להוריה ("שנתקעו בירוחם בדיוק ברגע הנכון"), ול"כל מי שעזר לה בדרך, אנושי או דיגיטלי". התוכנה, שצפתה בטקס דרך המצלמה של הלפטופ, הוסיפה הערה בשולי המצגת: "שימוש נאות במבנים תחביריים בנאום הזכייה. ציון: 6 מתוך 6. נ.ב. הפעם לא בכית באמצע הנאום, וזה שיפור משמעותי משנה שעברה." דנה חייכה. היא ידעה שמעכשיו היא כבר לא "בין לבין". היא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות – בין העבר לעתיד של השפה העברית, בין העט האדום למקלדת, בין הדקדוק הנוקשה של אקדמיה ללשון לבין הסלנג של הווטסאפ. כמו משה על הר נבו, רק עם יותר תיקוני שגיאות כתיב. ובלילה, כשהיא בודקת מבחנים, היא עדיין מתייעצת עם התוכנה על השימוש הנכון ב"תכבדנה". והתוכנה, שכבר למדה להכיר את הרגישויות שלה, תמיד עונה: "את צודקת, אבל אולי הפעם נתמקד בתוכן במקום בצורה? חוץ מזה, הפועל משחקת עוד מעט, ויוסי כבר מחמם את הפיצוחים."