# מחיר החירות השמש כבר שקעה והשמיים הכחולים התחלפו בגוונים של כתום ואדום כשיאיר יצא מבית הספר, תרמיל הגב הכבד מעיק על כתפיו. בן 17, גבוה, חזק ושרירי מאימוני הנבחרת, תלמיד מצטיין שחלם להתגייס ליחידה מובחרת ודאג לשמור על כושר ברזל. בכיסו נחו דפי הסיכום שהכין בספרייה עד שעה מאוחרת, צפופים בכתב ידו המסודר. הוא היה שקוע במחשבות על מבחן הפיזיקה שחיכה לו למחרת, מלמל לעצמו נוסחאות בקול נמוך: "כוח שווה מסה כפול תאוצה," כשרכב מרצדס כהה עם חלונות מושחמים האט לידו. באוויר הערב הקריר נדמה היה שיש משהו מעבר - כאילו עין בלתי נראית צופה ועוקבת. ציפור בודדת צווחה ממעל, והרחוב היה ריק באופן מוזר לשעה זו. "סליחה, אתה יודע איך מגיעים לרחוב הרימון?" שאל הנהג, גבר כבן 40 עם זקן קצר מטופח ומשקפי שמש למרות השעה המאוחרת. חולצה מכופתרת לבנה הציצה מתחת למעיל עור יקר. יאיר התקרב לחלון הרכב להסביר את הדרך, מחזיק את כתפיות התרמיל בשתי ידיו. "כן, זה ממש קרוב. אתה צריך לפנות ימינה בצומת הבא, ואז —" באותו רגע, דלת הרכב האחורית נפתחה בחריקה עדינה והוא הרגיש דחיפה חזקה. משהו חד ננעץ בצווארו. הברכיים שלו התקפלו ועיניו התערפלו. הספיק לשמוע את צמיגי הרכב חורקים על האספלט לפני שאיבד הכרה. כשהתעורר, היה כבר במרתף חשוך, ידיו כבולות באזיקונים לבנים והדוקים וראשו כואב כאילו מישהו הכה בו בפטיש. --- "יש לנו עסק גדול הפעם," אמר מיכאל רוזן לשותפו דני, תוך שהוא מוזג לעצמו כוסית וודקה ולוגם ממנה בעונג מופגן. "הילד בריא, חזק, נראה טוב. בדקתי את הרקורד הרפואי שלו – אפילו אין לו אלרגיות." הוא טפח על המחשב הנייד שעל השולחן. "יש קונה מקטר שמוכן לשלם חצי מיליון דולר. הוא מחפש בחורים כאלה בדיוק בשביל העסק שלו במפרץ." דני נראה מוטרד, אצבעותיו מתופפות בעצבנות על השולחן. הוא משך באפו ובחן את הצג של הטלפון החכם שלו. "אתה בטוח שזה שווה את הסיכון? המשטרה מתחילה לחבר את הנקודות. ראית את הכתבה בחדשות אתמול? הם כבר יודעים שיש רשת שפועלת באזור." "זו העסקה האחרונה שלנו," הבטיח מיכאל, מניח יד על כתפו של שותפו. על פרק ידו נצצה טבעת זהב עבה. "אחרי זה נעלם. כבר סידרתי דרכונים חדשים." הוא שלף מעטפה חומה מהתיק שלו והניח אותה על השולחן. "יש לנו פגישה עם הקונה מחר בערב. הכל סגור ומתואם עד לפרט האחרון." מה שהם לא ידעו היה שיוסי, בחור צעיר בן 22 עם צלקת דקה מעל גבת שמאל, שהצטרף לרשת שלהם לאחרונה כנהג והיה אחראי על התצפיות המקדימות, התחיל לחשוש מהעונש שעלול לקבל אם ייתפס. דמותה של אימו החולה, שלמענה נכנס לעסק מלכתחילה, רדפה אותו בלילות. יוסי החליט לפנות למשטרה ולהיות עד מדינה. --- "אנחנו צריכים לתפוס אותם במהלך המכירה עצמה," הסביר המפקח גולן לצוות החקירה המיוחד בחדר הישיבות הקטן והצפוף בתחנת המשטרה. שיערו האפור נפל על מצחו והוא העביר יד עייפה לסלק אותו. מפה של אזור הנמל הייתה פרושה על השולחן, מסומנת בעיגולים אדומים. "כך נוכל להאשים אותם לא רק בחטיפה אלא גם בסחר בבני אדם. העונש המקסימלי." הוא הרים כוס קפה שחור שהתקרר זה מכבר, טעם ממנה, ועיווה את פניו. "אנחנו בטוחים שהמקור אמין?" שאלה רס"ל נועה כהן, מיישרת את המשקפיים שעל אפה. "הרי הוא חלק מהכנופיה." "אין לנו ברירה," השיב גולן בקול צרוד מעישון של שנים. "זה המידע הראשון שיש לנו אחרי חודשים של חקירה סמויה. והנער בסכנה." הם עקבו אחרי יוסי, שהמשיך לעבוד עם הכנופיה כמרגל משטרתי, משדר זעיר מוסתר בשעון היד שלו. הוא סיפק להם את המקום והזמן המדויקים של עסקת המכירה, מרטיט מפחד בכל פעם שמיכאל התקרב אליו. --- המפגש התקיים בנמל אשדוד, בתוך מחסן נטוש שריח של מלח ים וחלודה מילא את אווירו. אור עמום חדר מהחלונות הגבוהים המכוסים אבק. יאיר הובא לשם מסומם למחצה, עיניו מזוגגות, בקושי מודע למתרחש סביבו. הג'ינס שלבש היה מוכתם והסווטשרט שלו קרוע בשרוול. בחלל הריק הדהדו קולותיהם וצעדיהם על הבטון המתפורר. "זה הסחורה?" שאל הקונה באנגלית עם מבטא ערבי עדין, איש גבוה בחליפה אפורה יקרה, שעון רולקס מבהיק על ידו. המתורגמן שלו, גבר נמוך בחליפה שחורה, תרגם את דבריו לעברית ועמד בצד. "זה הוא," אישר מיכאל, מחייך חיוך רחב מדי שלא הגיע לעיניו. "כמו שהבטחתי – בריא, חזק, וללא סימנים מזהים. אתלט מצטיין. הוא יכול לעבוד שעות." הקונה בחן את יאיר, אצבעותיו המטופחות מרימות את סנטרו, בדק את שריריו, את שיניו, כאילו היה חפץ או בהמה. יאיר נאנק חלושות כשהאיש לחץ על זרועותיו. "הוא יתאים בדיוק למה שאני צריך," אמר והמתורגמן תרגם. "יש לי קליינטים שישלמו הרבה תמורת עבודה של בחור כזה. חזק, צעיר... מושלם." "חצי מיליון, כמו שסיכמנו," אמר מיכאל, מעביר את משקלו מרגל לרגל. טיפות זיעה נצצו על מצחו למרות הקור במחסן. הקונה הנהן והוציא מזוודה מעור אמיתי. נקישת המנעולים הדהדה באולם. "שלוש מאות אלף עכשיו, והיתרה כשנגיע ליעד. כרטיסי הטיסה מוכנים. הדרכונים מוכנים." הוא פתח את המזוודה, מראה שורות של חבילות דולרים מסודרות בקפידה. מיכאל בדק את התכולה, אצבעותיו רועדות קלות, ספר את החבילות של השטרות, עובר דרכן במהירות של קופאי מנוסה, ונד בראשו בסיפוק. "העסקה סגורה." הקונה חייך, שיניו הלבנות מבהיקות בחצי האפלה. "בוא נצא מכאן. המטוס הפרטי שלי מחכה בשדה התעופה הקטן. אנחנו צריכים להיות באוויר בעוד שעתיים." מיכאל סימן לדני, והם החלו להוביל את יאיר המסומם אל מחוץ למחסן. יאיר, בקושי מסוגל לעמוד, השמיע קול חלוש. הקונה אחז בזרועו של יאיר, מושך אותו קדימה כאילו היה חפץ. דני ומיכאל צעדו משני צדדיו של הקונה, נושאים את המזוודה עם הכסף. נעליהם יצרו הדים מתכתיים על רצפת הבטון. ברגע שיצאו אל האוויר הפתוח, אור חזק סנוור אותם. זרקורים הופעלו מכל הכיוונים. "משטרה! כולם על הרצפה! עכשיו!" צוות מיוחד של ימ"ר משטרת ישראל, שארב להם, הקיף אותם מכל עבר, נשקים שלופים מכוונים אליהם. מסוק משטרתי הופיע מעל, אלומות אור נוספות מכוונות לעברם, רעש המנועים מחריש אוזניים. --- המשפט היה אחד המתוקשרים במדינה. אולם 16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב היה מלא מפה לפה בכל יום של הדיונים. עיתונאים נדחקו בכניסה, וצלמים ארבו לנאשמים בכל הזדמנות. יוסי העיד כעד מדינה, קולו רועד ועיניו משוטטות בחרדה, מספר על פעילות הרשת ועל מקרים קודמים של חטיפות שהסתיימו בסחר בצעירים במזרח התיכון. "בחודש שעבר," אמר בקול חנוק, "היה עוד מקרה. בחור מבאר שבע. לא יצא לפועל כי הוא התנגד מדי." "מה קרה לאותו בחור?" שאל התובע, עו"ד יצחק לוי. יוסי השפיל את מבטו. "לא יודע. רק שמיכאל אמר שהוא 'טיפל בבעיה'". מה שהפך את המשפט לדרמטי במיוחד היו הקלטות הווידאו מהמחסן, שתיעדו את עסקת המכירה בבירור. המצלמות הנסתרות שהמשטרה הציבה קלטו כל רגע – כולל את הרגע שבו הקונה, שהתברר כסוכן מוסד שגויס למבצע, בחן את יאיר כסחורה. "הוא שיחק את התפקיד טוב מדי," לחש מישהו באולם כשהוקרן הסרטון. הוריו של יאיר ישבו באולם בית המשפט כל יום, אמו מחזיקה ממחטה ספוגה בדמעות, אביו נועץ בכל יום את עיניו העייפות במיכאל רוזן, האיש שניסה למכור את בנם. אחיו הצעיר של יאיר, בן 14, הגיע לפעמים גם הוא, שותק, בוחן את החוטפים בסקרנות מהולה באימה. בימים ארוכים אלה, דממת האולם הייתה כבדה, ולפעמים נדמה היה שמעבר לקולות השופט, עורכי הדין והעדים, מרחף בחלל משהו נוסף – תחושה עתיקה של צדק נדיר. "נאשם מיכאל רוזן," אמר השופט יעקב ברנע ביום מתן גזר הדין, אצבעותיו מסדרות באיטיות את גלימתו השחורה. האולם היה שקט כל כך עד שניתן היה לשמוע את טפטוף מיזוג האוויר בפינה. "הורשעת בחטיפה, בסחר בבני אדם, ובשורת עבירות חמורות נוספות. התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שחטפת את הנער יאיר במטרה למכור אותו לשעבוד. העבירה הזו היא מהחמורות ביותר בספר החוקים שלנו, ושורשיה עוד בתורה, בפסוק 'וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת'." מיכאל ישב זקוף, פניו מאובנות, עיניו נעוצות בנקודה רחוקה מעבר לכתפו של השופט. האולם היה שקט לחלוטין כשהשופט המשיך, מתכוונן במושבו בחריקה קלה: "אין בחוקי מדינת ישראל עונש מוות, למעט במקרים של פשעים נגד האנושות ורצח עם," המשיך השופט, קולו מהדהד באולם השקט. אמו של יאיר לחצה את הממחטה לשפתיה. "אבל ישנם רגעים שבהם אני מבין את העוצמה המוסרית של 'מות יומת' – כי מי שרואה באדם אחר סחורה, מי שגונב את חירותו של אדם ומוכר אותו כחפץ, מחלל את הערך הבסיסי ביותר של האנושיות." השופט השתהה לרגע, עיניו נעוצות במיכאל, שלראשונה הרכין את ראשו. "'לא תגנוב' במקורו במעמד הר סיני," המשיך השופט, דפדף בניירותיו בתנועות מדודות, "מתייחס בראש ובראשונה לגניבת אדם. לגנוב את חירותו של אדם – זהו פשע שאין כדוגמתו. חירות האדם יקרה מפז. העונש שאטיל עליך הוא המקסימלי האפשרי בחוק שלנו - מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם." מיכאל עצם את עיניו לרגע. כשפקח אותן שוב, מבטו היה ריק. --- שנה לאחר המשפט, יאיר התנדב בעמותה לטיפול בקורבנות סחר בבני אדם. במשרד קטן בתל אביב ענה לטלפונים, סידר תיקים, ולפעמים ישב עם קורבנות חדשים ופשוט הקשיב. הסיוט עדיין חזר אליו בלילות, אבל עם הזמן נחלש. "הנס שלי," הוא אמר בראיון לעיתון, כוס תה חם מהבילה בידו, "היה שתפסו אותם בזמן. שהיו עדים. שהחוק עדיין זוכר את הערכים העתיקים שלנו." אצבעותיו נגעו בצלקת קטנה בצווארו, במקום שבו נדקר בזריקת ההרדמה. באותו הזמן, בכלא אשל, מיכאל רוזן ישב בתאו הצר. קירות בטון אפורים ומיטת מתכת צרה הפכו לכל עולמו. כל בקשותיו לערעור נדחו. הוא היה בן 43, והבין שלעולם לא יראה עוד את העולם מחוץ לחומות הכלא. לפעמים, בלילות, כשאורות הכלא מעומעמים והצעקות של האסירים האחרים נרגעות, הוא עדיין שומע את קולו של השופט: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת." תמונות מהעבר חולפות לנגד עיניו - הרכב השחור, העיניים המפוחדות של יאיר, המחסן החשוך, והבזק האור של זרקורי המשטרה. בתרבות המודרנית שלנו, הוא הבין, יש הרבה דרכים למות. והוא, בדרכו שלו, מת באותו יום שנשלח למאסר עולם. ולפעמים, בשעות הדמדומים, כשקרן שמש בודדת חודרת דרך החלון הקטן של תאו ומאירה את האבק המרחף באוויר, נדמה לו שמאחורי הדין האנושי עומד דין שמיימי, שיש אוזן ששומעת את זעקת העשוקים גם כשאיש אינו שומע, שיש עין שרואה גם במחשכים, ושמידת הדין האלוהי אינה נרדמת לעולם.