# המקובל החייל: פריסא בשבע אורי הקמן עמד בתור לקבלת הציוד הצבאי והרגיש שהספירות העליונות מתמוטטות עליו. חמש שנים בישיבת "אורות הרקיע" בירושלים, חמש שנים שהוא מתמודד עם הקושיות של הרמח"ל על השער הרביעי של ספר הכוונות לאריז"ל, ופתאום - צו ראשון. כאילו בחרו לו דווקא בבקעת הירדן, דווקא בגדוד שכל הקישורים שלהם זה בין מכ"מ למטוסי קרב. "מה זה מכ"מ?" שאל את עצמו בזמן שהדריכו אותו על תפעול הציוד. במקורותיו, האותיות מ-כ-מ הן היו רק רמיזות לקישור בין מלכות וכתר מלכות, אבל פה זה היה משהו עם אנטנות שמסתובבות ועושות רעש שמזכיר לו אותם כלים חיצוניים שהבעל שם טוב התמודד איתם. הבעייה היא שכל מה שלמד על אחדות הספירות לא עזר לו עם הפירוקים וההרכבות של הקשר. ניסה להבין את המבנה הפנימי של הרדיו לפי מה שכותב הרש"ש פירושים על עץ החיים - חכמה שורש לבינה, בינה מעוררת את דעת, ואז הדעת מתפשטת למידות - אבל הטכנאי רק צרח עליו "תפסיק לחבר כבלים לפי איזה שיטה אזוטרית!" שבועיים עברו. אורי הלך אבוד כמו נשמה שהגיעה בגלגול שלא מבינה איך הגיעה לשם. המצב השתפר מעט כשגילה שהסמל בא מקבוצת ברסלב בצפת, אז לפחות היה מישהו להסביר לו שלא, "תיקון חצות" זה לא שם קוד צבאי ו"ליכטיג עוסק" זה לא דרגה. אבל עדיין, הוא הרגיש כמו יוסף הצדיק במצרים - רק שיוסף לפחות היה יודע לפרש חלומות, ואילו הוא לא הצליח אפילו לפרש את הוראות התפעול של המכשיר קשר. הימים עברו בעמעום. אורי התנסה לחזור לשגרת הלימוד שלו - קום בחצות לתיקון רחל ולאה, ואחר כך ללמוד חלק מהזוהר לפני תפילת שחרית. אבל קשה להתרכז בסוד הדביקות העליונה כשהחבר'ה בצריף שומעים מוזיקה ומדברים על מי שהכי חמה במחזור הקודם של "האח הגדול". היום הגדול הגיע כשהמ"פ כינס את כולם ואמר: "שימעו טוב חבר'ה, הערב תהיה פריסה בשבע. כולכם צריכים להיות מוכנים עם הציוד." פריסה? פריסא? אורי הרגיש שהנשמה שלו עושה זינוק שלא הרגיש מאז שקרא לראשונה את הפרק ה-22 באדרא רבא. פתאום הכל התחבר לו. זהו! זה מה שחיכה לו כל הזמן! עכשיו הוא הבין למה השגחה עליונה הביאה אותו לכאן דווקא. זה לא היה מקרה - זה היה כהכנה לרגע הגדול הזה. הוא חזר לצריף וההכנות התחילו לו ברצינות. זכר איך רבי שמעון בר יוחאי קרא לתלמידים לקדש עצמם לפני האדרא רבא. איך כתוב שכל אחד מהם צריך להעלות עצמו למדרגת "גברא דאתדכי" - האיש שהטהר עצמו. איך הם התכוננו לפריסת אפי עתיקא - חשיפת פני העתיק ברמה כזאת שגם המלאכים העליונים רועדים מפחד. בשש וחצי כבר ישב במצב מדיטטיבי מושלם, מתרכז בכוונות של רבי יצחק לוריא על יחודים עליונים. הוא ידע שהפעם זה השעה שלו - זה הרגע שכל השנים של לימוד הובילו אליו. פריסת הפנים של עתיק יומין, הסוד שרק צדיקים גדולים זוכים לחזות בו. בשבע בדיוק, הגיע המ"פ עם כל המפקדים והחיילים. אורי קם, העיניים בוערות, הלב דופק: "אני מוכן לפריסא! הכנתי את עצמי כמו שצריך!" המ"פ הסתכל עליו כמו על מישהו שנפל מהירח: "אתה מוכן לפריסה? טוב, אז תתחיל להוציא את המחסומים מהמשאית ולסדר אותם על הכביש." אורי עמד בהלם. מחסומים? "אבל... פריסת הפנים... עתיק יומין... הסוד של הארת הנקודה העליונה..." "איזה נקודה עליונה?" שאל הסמל הברסלבי. "אנחנו פורסים כאן מחסום על הכביש, לא סמינר בצוהר העולם." ואז זה קרה. הרגע הגדול של ההארה - לא ההארה שאורי חיכה לה, אלא ההארה שבכלל לא ציפה לה: הבנה פתאומית ומשחררת שאולי כל הלימוד הזה על "איסתכלותא דלעילא ואיסתכלותא דלתתא" - ההסתכלות של מעלה וההסתכלות של מטה - זה בדיוק על זה. על הרגע הזה. על הפער המצחיק בין מה שאנחנו חושבים שהקדושה אמורה להראות לבין איפה היא באמת מופיעה. הוא התחיל לצחוק. צחוק שהתחיל שקט ופתאום התפרץ החוצה כמו מעיין שבא מעומק האדמה. "על מה אתה צוחק?" שאל המ"פ. "על כלום," אמר אורי והתחיל להוריד מחסומים. "זה פשוט ש... לפעמים פריסא זה באמת בדיוק פריסה." והוא הבין שמה שהרמח"ל כתב על "בחינת היותו בעולם הזה ממש" - זה בדיוק על זה. שאולי העבודה האמיתית זה לא רק להכיר את סוד הזווג העליון, אלא גם לדעת איך לסדר מחסום כמו שצריך, כי יש חיילים אחרים שמסתמכים עליך, ויש אנשים שצריכים לחזור הביתה בבטחה. ושאולי הפריסא האמיתית זה לא רק חשיפת פני השכינה, אלא גם חשיפת הפנים של האדם הפשוט שאתה אמור להיות - גם כשאתה עומד עם מחסום ביד בשבע בערב ברק הירדן. כששאלו אותו מה השם, הוא אמר "אורי". כי לפעמים גם האורי הכי פשוט, זה בסדר גמור.