# צפנת פענח והמגילות הסודיות הערב ירד על גולות בדממה שקטה, וצפנת פענח היה שקוע בתיקון כתב יד של שירי הלל מקומיים - הבעיה הנצחית של סופרים כפריים שכותבים "וַיְהִי" במקום "וַיֵּשֶב" - כשנשמע דפיקה על דלתו. הוא הציץ החוצה ותמה למראה איש זקן במעיל נסיעה מאובק, נושא כרך עבה של מגילות. "צפנת פענח העורך?" שאל הזקן. "אני," ענה צפנת בזהירות. הזקן הביט סביבו ולחש: "המלך יאשיהו שולח. עבודה סודית - לגבש ממגילות אלה ספר אחד, עקבי ומושלם." צפנת הרגיש איך הלב שלו מתחיל לדהר. עבודה מלכותית! סוף סוף מישהו הכיר בכישרונו העצום בעריכה לשונית. הזקן הניח את הכרך על שולחנו. "זה הכל," אמר ונעלם בחושך כאילו לא היה. *** למחרת בבוקר, צפנת פרש את המגילות על שולחנו, ומיד קפא באימה. ארבע מגילות, כל אחת בכתב יד שונה, וכולן - בושה וחרפה - מלאות בטעויות דקדוק מזעזעות שהיו מביכות אפילו תלמיד בית ספר. המגילה הראשונה פתחה בבעיה גדולה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" - איך זה "בָּרָא"? מאיפה הפתח הזה? והדבר הגרוע ביותר: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו" - מה זה "רגליו"? מתי נעשה לאל רגליים? צפנת הרגיש צמרמורת של זוועה. המגילה השנייה הייתה עוד יותר גרועה: "וַיִּחַר אַף יְהוָה" - אף?! מאז מתי לבורא העולם יש חוטם? ואז הגילוי המטריד: המגילה השנייה מלאה במלאכים! "מַלְאַךְ יְהוָה" כאן, "מַלְאַךְ אֱלֹהִים" שם. צפנת, שהיה איש רציונלי לחלוטין, כמעט קרס. ואז הבין את הבעיה האמיתית: המגילות סותרות זו את זו בכל פרט! במגילה הראשונה, אלוהים בורא את האדם "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" - ביחד, בבת אחת. במגילה השנייה, הוא בורא תחילה את האדם מאפר האדמה, ורק אחר כך, כשהאדם משועמם, יוצר לו אישה מהצלע. איך זה יכול להיות? עוד גרוע: במגילה הראשונה, נוח לוקח לתיבה "מִכֹּל בְּהֵמָה טְהוֹרָה שִׁבְעָה שִׁבְעָה" - שבעה זכרים ושבע נקבות של כל בהמה. במגילה השנייה הוא לוקח "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" - זוג אחד בלבד! איך הוא אמור לתאם את זה לסיפור אחד? *** "אסנת," קרא צפנת לאשתו, שהייתה עסוקה בקמח לפת, "בואי תסבירי לי: איך אני אמור לכתוב שאברהם בן מאה כשנולד לו יצחק, ובו זמנית לכתוב שהוא היה בן תשעים ותשע?" "אתה בטוח שקראת נכון?" שאלה אסנת, ניגשה אליו וקראה מעל כתפו. "הנה, במגילה הזו כתוב: 'וְאַבְרָהָם בֶן מְאַת שָׁנָה', ובמגילה הזו: 'בֶן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה הָיָה אַבְרָהָם'." "זה מה שאני אומר!" קרא צפנת בייאוש. "ואיך אני אמור להסביר שבמגילה אחת כתוב שיעקב נאבק עם אִישׁ, ובמגילה השנייה עם מַלְאָךְ? מלאך עוד אחד!" "תכתוב: 'נאבק עם איש שהיה מלאך'," הציעה אסנת. "אבל זה הורס את הפשטות של הסיפור!" גנח צפנת. "ובכלל, מה עושים עם העובדה שבמגילה אחת האדמה מלאה בחמס לפני המבול, ובמגילה השנייה היא פשוט רעה? מה זה 'חמס' בכלל?" *** השבועות הבאים הפכו לסיוט עריכה. צפנת גילה שהמגילה השלישית מלאה בפרטים מייגעים על קורבנות וכהונה - "וְעָשִׂיתָ אֵפוֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר" - מי בכלל יודע איך אורגים בדיוק "שש משזר"? וכמה פעמים אפשר לחזור על אותם הוראות בנייה? המגילה הרביעית הייתה גרועה לא פחות: נאומים ארוכים של משה שחוזרים על עצמם - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" במגילה אחת, ו"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" במגילה הרביעית. בדיוק אותו הדבר! איך זה ייתכן? הגרוע ביותר: למגילות אפילו אין סוף עקבי. במגילה אחת, משה מת "בְּהַר נְבוֹ" ולא יודעים איפה קבור. במגילה אחרת, "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" - איפה זה "בגי"? זה לא "בהר נבו"! *** צפנת עבד בחריצות עילאית. הוא המציא פתרונות גאוניים: כשהיו לו שתי גרסאות לבריאה, הוא שילב אותן לרצף אחד - תחילה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (הגרסה הכללית), ואחר כך "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (הגרסה המפורטת). כשהיו לו סיפורים כפולים, הוא קישר ביניהם: סיפור יוסף מופיע פעמיים עם פרטים שונים, אז הוא שילב את השניים - פעם יוסף נמכר למדינים, פעם לישמעאלים, והוא יצר סיפור מורכב שבו יש גם מדינים וגם ישמעאלים. הבעיה הקשה ביותר הייתה הסגנון: המגילה הראשונה מלוכדת ומלכותית ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"), המגילה השנייה אינטימית ומלאת רגש ("וַיֵּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה"), המגילה השלישית יבשה וטכנית ("עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"), והמגילה הרביעית נאומית ורגשית ("וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ"). איך מאחדים ארבעה סגנונות כל כך שונים לספר אחד? *** לבסוף, אחרי שלושה חודשים של עבודה מתישה, צפנת הצליח להרכיב משהו שדומה לספר. אבל הוא ידע שהתוצאה רחוקה מלהיות מושלמת. הספר קופץ בין סגנונות, מלא בכפילויות, ועדיין שופע במלאכים ובתיאורים מיסטיים שגרמו לו לכאב ראש. "אסנת," אמר הוא באבל, "מה שיצרתי כאן זה לא ספר. זה טלאים מטלאים. כל תלמיד בית ספר יבחין בכך שמדובר בחיבור מלאכותי של מקורות שונים." כשהזקן מירושלים הגיע לקחת את העבודה, צפנת מסר לו את הכרך בביושה איומה. "אני מזהיר," אמר בקול חנוק, "שמה שכתבתי זה בקושי טיוטה גולמית. המלך יתאכזב בי בגדול." הזקן לקח את המגילות בלא להגיד מילה, ונעלם בלילה. צפנת נשאר לבדו, משוכנע שהרס את המוניטין שלו לנצח. הוא הביט במגילות המקוריות שנותרו על שולחנו, וחשב בצער: "לפחות אף אחד לא יזכור את השם שלי בקשר לעבודה הכושלת הזו."