מכל התמונות המרגשות, בחרתי בזו. באהוב שהפך ליריב, באיש שמת על המגרש וחזר לחיים מחבק את האדם שכל כולו לב, צניעות, פשטות ורגש. אלוף אירופה הקבוצה שלי אלופת אירופה, אני אלוף אירופה. אני זוכר שלפני שנה וחצי אחרי ההפסד המביש של מכבי לאולימיקוס כתבתי שלא האמנתי שמכבי היא זאת שתשפיל אותי אלא ספרס, אבל נחשו מה, ספרס הפכו אותי לאלוף אירופה. אם הייתים שואלים אותי אז, הייתי בטוח שמכבי תניף קונפרס וספרס לא תביא מאמן שמתייחס לזה ברצינות אבל אני אלוף אירופה, עם טוטנהאם. כמה פעמים הלכתי לישון, עצמתי עיניים וראיתי את קיין מניף, את סוני בוכה ואת דלה חוגג עליהם מאחוריהם. כמה פעמים הרגשתי פיזית את התחושות האלה, כמה פעמים דמיינתי את הדופק הגבוה, ההתרגשות, קוצר הנשימה ולראות בימי חיי את המועדון היפה שלי מניף גביע. אבל אתמול, שהשופט הגרמני שרק לסיום, המציאות כדרכה, עלתה על כל דמיון. כל דמיון. התהלכתי בחדר, רוצה לצרוח ורוצה לחבק כריות ומנסה לבלוע כל דקה וכל רגע. לצרוב את הרגעים האלה. כי בספורט, כמו בחיים, רוב הזמן אנחנו על איזשהו קו ביניים, חלק מסיבי מהזמן אנחנו נפגשים בכישלונות ופעם באף פעם, סוני מניף גביע. פעם באף פעם, אנחנו מנצחים את השדים שלנו ומסתובבים כמו סביבון ולא מנסים להבין מה ומי או איפה ולמה, רק חווים. יש מה להגיד מקצועית על העונה הזאת, על המאמן הזה, על הקבוצה הזאת, אבל זה לא לעכשיו. עכשיו חוגגים עכשיו מנסים להכיל את כל הטוב הזה. עוד סרטונים של סוני, עוד זוית להצלה של מיקי, עוד נאום של אנג' ועוד מעט פארייד בלונדון שממנה יצאו עוד ועוד חומרים ממכרים. ב72 השעות האחרונות בוצע ניתוח ללא הרדמה לאוהדי ולמועדון טוטנהאם הוטספר, לניתוח הזה הייתה רק תוצאה אחת. לא יותר משככי כאבים, לא יותר חומר מרדים ולא יותר אדישות כי כבר אין איך לכאוב, לניתוח הזה הייתה תוצאה אחת, אחרת. תוצאה, שאם היינו כנים עם עצמנו ולא מפחדים מתקדימים, היינו יכולים לחזות אותה מראש. העיר נצבעה בלבן, ליונייטד זה לא ממש היה חשוב, ואנחנו, שכל כך הרבה פעמים פישלנו ולא זיהינו את ההזדמנות, קפצנו עליה כמו שמיקי זינק בשביל להעיף את הכדור, חיבקנו אותו כמו שמאדרס חיבק את סוני שהתפרק לו על הכתף וכל כך רצינו כמו שרישי וקוטי רצו להניף. מזל טוב לנו, אלופי אירופה. Come on, you Spurs