מילים מחפשות משמעות
3 subscribers
About מילים מחפשות משמעות
המקום למילים ששוטפות בלי שליטה את מוחי. המקום לתחושות שזקוקות לעיבוד. המקום לרגשות שהודחקו שנים. המקום הם אין משמעות לבנות או בנים. המקום בו כלום לא ברור והכול ברור כשמש. המקום בו הבינאריות חוגגת, אך מתרחק ממנה כמו מאש. המקום בו ליבי, גופי, נשמתי, על חלקיהם מקבלים ביטוי. המקום בו הדבר הכי חשוב הוא העיתוי.
Similar Channels
Veer Bhai Ji Satta King
פיד ימין - The Right Way
Operator Madrasah Hebat
Bremer Fußball-Verband
Rumah Idaman
Sebastian Yatra
דניאלה קריסטיה
Repórter Online Litoral
טוויטר בלי פילטר
Faizan Haroon
Animamonte 2025
DWP-IT recruitment
وزارة العدل الفلسطينية-غزةMinistry Of Justice -Gaza
Azteca Records
תמונות AI
Swipe to see more
Posts
זה סוג הכאב שחשבתי שהוא שייך לחו”ל סוג הטרגדיות שאתה שומע אצל פבריציו לא אצלינו מדינה שעסוקה בלקבור גיבורים ששומרים עליה והיום היא קוברת אחד משחקניה בחולות העיר אשדוד הוא כידרר ובכולם תשוקה ושמחה עורר כבר בצעירותו הוא עלה לבמה של הגדולים כי כישרונו היה גדול על הילדים במדי מ.ס. המקומית הוא כיכב מאוהב במשחק ואת קבוצתו סוחב צנוע, אמיתי ומאושר הגשים את חלומו כאשר את המגן עבר הוא חוזר בבירה וחתם בה היה הוא השחקן הטוב ביותר בעונה ההיא הרעה וקיבל מהקהל את האהבה הוא היה חבר אמיתי כזה שלא נותן לצ'ק או למעמד להשפיע הוא היה קשר שלם, איכותי ומארה"ב רצו בו להשקיע אחרי 4 שנים מופלאות חשקו בגדי הגדולות והוא בחר במועדון הירוק והצפוני וכולם מספרים על אדם מצפוני ולפני כחודש כולנו התאחדנו סוף אחר, כל כך רצינו אבל לאלוהים היה חסר חבר כזה שישמח אותו שיתמוך בו שיאהב אותו שלא משתחצן שלא מיחצן וכאשר הוא יצא לחיפושים הוא מצא את קינדה ואמר לעצמו "נו דה" כל חבריו כל יריביו רק דבר אחד אומרים עליו גדי קינדה, האדם לפני השחקן, ואם השחקן היה עצום, האדם הרבה יותר. ת.נ.צ.ב.ה. RIP
חלמתי שאנחנו יחד מבשלים לנו במטבח ואז קוראים ספר אל מול האח חלמתי שהפכנו לאחד זרוקים לנו במיטה בשלווה ראשי על כתפייך מלא באהבה חלמתי שיצאנו לטייל כי בדיוק היית בפגרה ומצאנו זמן לפיקניק באיזושהיא עיירה חלמתי שטסנו ל-ייל כי את רצית אתגר חדש במקום קצת אחר ואני חיפשתי לראות האם גם שם זה מוכר חלמתי שאנחנו רואים את הסרט אני בוכה בסצנה שמדברת אליי ואת בשלך שונאים את הבוגד הנאלח חלמתי שאין מציאות אחרת מלבד זו שאנחנו חיים יחדיו ומייצרים לנו עולם מטפסים על עצים ומגישים אחת לשני את הסולם חלמתי שאנחנו מזדקנים שמחים, למרות שאנחנו שונים מאוהבים, למרות כל השנים חלמתי שהאהבה באה לה בקלות ונשארת חלמתי עלייך ולא על אף אחת אחרת אז מה את אומרת?
כמה אפשר לחיות בסרט? אה? אל תענה לי וגם אל תענה לעצמך כל מיני מילים על "וואו כמה אני גאה בי" תראו איזה יופי הצלחתי בא נזכור את הרגע הזה לרגעים הקשים שתדע להזכיר לך שאתה ממש בסדר ומספיק טוב ודי כבר, זה נראה כאילו אתה נהנה לסבול חי בשביל לכאוב אתה יודע שזו הדרך היחידה להגיע לשאול ויודעים מה? כרגיל צדקתי כרגיל הרסתי כרגיל התאהבתי בעצמי ובעבודתי מבלי שעין חיצונית שזפתה התלהבתי מכה אנשים שאנוסים להחמיא וזורקים מעצמם את האשמה ואומרים לך הכול טוב, יש'ך את זה אתה בעוד אני כרגיל לא טוב מספיק ומתהלך לי בעולם מאושר לתומי אידיוט נאיבי לא באמת מעמיק רק רוצה לסיים ולא לראות שאני טועה ולא באזור ואז גם לטעות בתאריך משל הייתי נמכר בארומה בתור כריך לא להבין מה הדרישות לנסות לעקוף ולהיות כל כך עיוור וגאה מרוב שמחה כמעט לקחת שוט ואז להיקרע לגזרים כי אני שוטה וחסר יכולות לעשות את אותם הדברים בטח שלא לבד אני מספר לי שאני חד אנחנו מתארים לנו בראש איך ההצגה תהיה מושלמת בעוד מרוב אופוריה היא מוכתמת בחוסר הבנה ברור לעין בחוסר ביטחון ואות קין כי אני אידיוט שלא יכול לבד ולא ממש יודע איך לעבוד יחד כי אני אפס, כן אפס וטיפש שמונע רק מאנרגיות, עבודה קשה ואש בלי טיפת כישרון עובר מכישלון לכישלון וכל פעם מנמיך את הסטנדרט בשביל לתחזק שקר את אותו השקר הגדול התואר שמתאים לי כמו שמים מתאימים לשטקר ושזאת הדרך היחידה לגדול להגיע לימי זוהר בעוד כולנו יודעים שאין דבר כזה טוב אין באמת רגעים יפים כי הם ממכרים מעוורים ומונעים ממך לחשוב זה היה נכון במכינה, ואז בשנה א ושוב בשנה ב ושוב בשנה ג, תקליט שבור מישהו? ולמה לא למדתי את הלקח? זה לא שיש לי משהו מטרה, משמעות או שטח אני סתם שט לי בעולומו בלי סיבה חולם כמו מטופש על אהבה אולי יום אחד, במוח הבוגדני מפנטז ואז הוא גם מתחיל לדבר על עבודה על יציבות על שגרה על אדם שאת שמי כורז בקטע כזה או אחר ומחכה רק לשמוע מה אני אומר בעוד אני מה? כישלון מהלך בישיבה כישלון מהלך באקדמיה כישלון מהלך בחיי האישים אפס התקדמות מאז ימי הנעורים אתה אותו חרא בנאדם שלא התקדם במאום ועדיין צמא דם אבל מספר לכולם על עבודה קשה בעוד הוא משחק לו בשיעורים במקום להקשיב עובד עם כלי AI במקום להתמיד על האווירה תמיד מעיב וכועס על כולם תמיד סתם סטודנט כושל בתחום שבלע כישרונות סתם אדם בעולם שמחפש רק קבלות סתם אוטיסט בעולם חברתי בלי סיכוי אמיתי סתם חיקוי של מודל לא ברור כאוטי כמו סתם עוד גפרור בקופסאות שנזרקה לפח כי אף אחד לא שם לב שהוא שם בדיוק כמו מי שהיה אמור לעזור לי לא היה אף פעם שם לתמוך לא רק רגשית לפני ההגשה אלא אשכרה לעשות את העבודה לא רק בתחושה אלא אולי פעם אחת לעשות את כל העבודה או לפחות את מקצה השיפורים ולסתום קצת את החורים כי לי נמאס נמאס לי ממני הכביכול מוצלח הנלחם הלא נכנע האח שתומך וחם בכל רגע, דקה, שעה, יום, שבוע, חודש ושנה אני רוצה להיכנע ליפול לתוך הייאוש להתחבק איתו לישון בליחה כפיות עם הדיכאון לחוש בכל גופו אותו לבוז למי שתר אחרי עבודות שפויות להתמכר לשיגעון להתאשפז בבית מאזן לחתוך כבר איזה וריד ולא רק לעבוד על עוד גריד פשוט להפסיק להילחם בהכול מה כבר ביקשתי? להיכנע פעם אחת? זה הכול תזכירו לי גם בימים טובים שאין באמת טוב, יש תפיסת מציאות מוגבלת מידי אז בבקשה די כבר, פשוט די
מכל התמונות המרגשות, בחרתי בזו. באהוב שהפך ליריב, באיש שמת על המגרש וחזר לחיים מחבק את האדם שכל כולו לב, צניעות, פשטות ורגש. אלוף אירופה הקבוצה שלי אלופת אירופה, אני אלוף אירופה. אני זוכר שלפני שנה וחצי אחרי ההפסד המביש של מכבי לאולימיקוס כתבתי שלא האמנתי שמכבי היא זאת שתשפיל אותי אלא ספרס, אבל נחשו מה, ספרס הפכו אותי לאלוף אירופה. אם הייתים שואלים אותי אז, הייתי בטוח שמכבי תניף קונפרס וספרס לא תביא מאמן שמתייחס לזה ברצינות אבל אני אלוף אירופה, עם טוטנהאם. כמה פעמים הלכתי לישון, עצמתי עיניים וראיתי את קיין מניף, את סוני בוכה ואת דלה חוגג עליהם מאחוריהם. כמה פעמים הרגשתי פיזית את התחושות האלה, כמה פעמים דמיינתי את הדופק הגבוה, ההתרגשות, קוצר הנשימה ולראות בימי חיי את המועדון היפה שלי מניף גביע. אבל אתמול, שהשופט הגרמני שרק לסיום, המציאות כדרכה, עלתה על כל דמיון. כל דמיון. התהלכתי בחדר, רוצה לצרוח ורוצה לחבק כריות ומנסה לבלוע כל דקה וכל רגע. לצרוב את הרגעים האלה. כי בספורט, כמו בחיים, רוב הזמן אנחנו על איזשהו קו ביניים, חלק מסיבי מהזמן אנחנו נפגשים בכישלונות ופעם באף פעם, סוני מניף גביע. פעם באף פעם, אנחנו מנצחים את השדים שלנו ומסתובבים כמו סביבון ולא מנסים להבין מה ומי או איפה ולמה, רק חווים. יש מה להגיד מקצועית על העונה הזאת, על המאמן הזה, על הקבוצה הזאת, אבל זה לא לעכשיו. עכשיו חוגגים עכשיו מנסים להכיל את כל הטוב הזה. עוד סרטונים של סוני, עוד זוית להצלה של מיקי, עוד נאום של אנג' ועוד מעט פארייד בלונדון שממנה יצאו עוד ועוד חומרים ממכרים. ב72 השעות האחרונות בוצע ניתוח ללא הרדמה לאוהדי ולמועדון טוטנהאם הוטספר, לניתוח הזה הייתה רק תוצאה אחת. לא יותר משככי כאבים, לא יותר חומר מרדים ולא יותר אדישות כי כבר אין איך לכאוב, לניתוח הזה הייתה תוצאה אחת, אחרת. תוצאה, שאם היינו כנים עם עצמנו ולא מפחדים מתקדימים, היינו יכולים לחזות אותה מראש. העיר נצבעה בלבן, ליונייטד זה לא ממש היה חשוב, ואנחנו, שכל כך הרבה פעמים פישלנו ולא זיהינו את ההזדמנות, קפצנו עליה כמו שמיקי זינק בשביל להעיף את הכדור, חיבקנו אותו כמו שמאדרס חיבק את סוני שהתפרק לו על הכתף וכל כך רצינו כמו שרישי וקוטי רצו להניף. מזל טוב לנו, אלופי אירופה. Come on, you Spurs
"אז איך היה היום בגן מתוקה?" שאלתי בעודי חוגרת ובודקת שגם היא חגורה היא לא עונה "מה קרה יפה שלי? את עצובה? קרה משהו בגן" הגבתי במהרה והיא רק בכתפיה משכה החלטתי לשים קצת מוזיקה ולחכות עד שנגיע הביתה "אמא" היא קוראת ממקום מושבה "כמה זה שש מאות ימים?" נדרכתי נשמתי ושאלתי "למה את שואלת ילדה שלי?" "כי שמעתי את הגננת מדברת שעברו 600 ימים מאז שהרעים לקחו את החיילים שלנו" נשמתי שוב הפעם בקושי ובליבי קצת מקללת את הצוות "למה הם לא שותקים?!" "כן מותק, זה באמת נורא עצוב, בואי נתפלל שהם כבר יחזרו" ובכך קיוויתי לסגור את השיחה אבל היא התעקשה "אז כמה זה 600 ימים? זה.. זה... זה יותר גדול מרביד?" ואני משתתקת אחיה הקטן בקושי בן שנה והמבט בעיניה מספר לי שהיא משתוקקת לתשובה שאין לי לתת לה ואני, מה אני עונה? "אמא" היא רוכנת לעברי "נכון שדואגים להם שם? הם לא רעבים, נכון אמא?" בעיניה מבט עצוב וליבי מתרסק אני מלמלת ומהנהנת בראשי נושקת לראשה ומסיבה את מבטי מפורקת לגורמים ומקווה שאין יותר שאלות כשאנחנו יורדות הביתה היא ניגשת ומחבקת אותי "את עצובה אמא" היא קובעת הנסיכה שלי אני נשאבת למשימות הבית והיא ממשיכה בשגרתה בעודי מנגבת פה ושם דמעה ומשום מקום היא ניגשת ושואלת "אמא? אבל נכון אבא ואורן מנסים לעזור להם?" "אני זוכרת שאורן התקשר, וכל החברים שלו היו נראים כל כך גדולים וחזקים, נכון הם יצליחו?" ואני כבר לא מסתירה את החולשה והיא, מלאך יפהפה שכמותה, שוב פונה ומחבקת מלטפת את שיערי ומבטיחה "אני לא אשאל עוד שאלות, אמוש, שלא תהיה עצובה" ובעודי מרוסקת היא מחבקת ומנסה להרגיע כמה אחריות על ילדה קטנה שאף אחד לא נתן לה, היא פשוט אספה "אבל אפשר רק שאלה אחרונה" היא כבר מחזיקה לי את היד "בטח יפה שלי, אני שמחה שאת שואלת" ותוהה בליבי, ממתי אני לעצמי בכזאת קלות משקרת "כמה זה 600 ימים פחות שבוע?" בשלב זה ויתרתי לגמרי על שליטה בשיחה והתמסרתי "מה זאת אומרת מתוקה? למה את שואלת?" "כי אני זוכרת שאבא הלך לפני שבוע ובעיניים שלך רואים געגוע ובפנים יש לך כזה, נו משהו מוזר כזה, ליד האף וכשאבוש חוזר ומחבק אותנו זה נעלם ועף אז חשבתי איך נראות העיניים של האחים של החיילים האלה או איך ישנות האימהות שלהם? כי ראיתי לפעמים שאת דואגת כשאורן לא מתקשר ומספר שהוא שלם" שתקתי והיא הבינה בכיתי והיא הצטרפה חיבקתי הכי חזק שאני יכולה והיא הבטיחה לי "אני לא אתן לאנשים הרעים לקחת את אורן" בביטחון של ילדה קטנה "ואמא?" היא הביטה בי בעיניים גדולות אדומות "לא נגיע ל... ל... 600 ו.. ו.. והרבה, נכון?" ושתקתי והיא הבינה בכיתי והיא הצטרפה חיבקתי הכי חזק שאני יכולה והיא כבר כלום לא הבטיחה ועיניה, רק דבר אחד חיפשה ביטחון ותקווה
איזה כיף זה יומרה אין ליומרה יום רע תחשבו על זה איזה כיף זה לחצות את הכביש לעולם מופשט כמה נעים שם, הכול חלק, הכול נשלט איזה כיף זה להיות הוזה האם ישנה אינטראקציה בין העולמות? האם כל חוזה ונביא, הוא גם קצת הוזה? והאם תפיסת מציאות היא אובראייטד? אבל בואו נחזור רגע ליומרה שגורמת לך לעשות שטויות לא דברים רעים לא מעשים לא ערכיים אלא לתת לילד שבותכך, דרור לתת לו רגע את הפיקוד בבור להיות טראמפ לרגע או אם תרצו, להאמין באמת ובתמים שהיא תיקח את השיר שהצעת לה, אודיה ואז לספר לעצמך שהשיר שיצא אחרי שנתיים מבוסס על מה שהיא בזמנו הגיבה לנסות לכתוב ליוצרי קופה ראשית ועוד כל כך הרבה כיף ושיט העולם שלנו הוא יומרני הוא יומרני כי ידע יש בכל מקום שזז והוא יומרני כי רשתות חברתיות פוגעים באבסולטיות של הדמיון תחשבו שרציתם לפגוש את שחקן התאטרון האהוב עליכם אי אז לא הייתה דרך לתקשר איתו, אפילו לא רק לכתוב כמה אתם אוהבים אותו הייתה הפרדה מוחלטת בין מציאות לבדיה ומי שלא עמד בא, זיהו בו שיגעון אבל היום אני יכול לכתוב לערן זהבי הודעה אייל גולסה פעם ענה לי שלא נדבר על אלה לי ואז נוצר לו טשטוש של מעבר בין העולמות כי ככל הנראה, הוא או היא ענו מנימוס ולפעמים גם אולי מעניין אבל מערכת היחסים מעוד ברורה לפחות ברובה אבל מה קורה כשהכול מתבלבל? מה קורה ברגע שבו תפיסת המציאות תובעת את עלבונה? את עליונותה? מה אז קורה, אני באמת שואל? מה קורה שמנסים לכפות על המציאות שתתאים הרי הקו הזה הוא מאוד דק ולפעמים ישנם פעולות אקוטיות שיכולות לגרום לברדק ולפעמים מרוב רצון טוב או אפילו אשליה מה אז נהיה? האם מרוב כאב פשוט שותים? ברוב המקרים היומרה היא לא נוראית היא אולי מעצבנת מידי פעם מעצבת אבל אין לה הרבה רגעי שיט היא כמעט ולא מסוכנת אבל היא יותר מכול מייצרת לכולם קושי כלשהו בתפיסת המציאות כי נכון שאני קם בבוקר לעבוד, אבל בסטורי חברים מטיילים בעולם ונכון שהם בוחרים להראות רק את רגעי האושר ולא את הכהות אך בל נשכח שזה בלתי אפשרי כל הזמן לתחזק את קול ההיגיון בטח שהוא גורם לפעמים ליגון איני רוצה לומר שרשתות חברתיות זה נורא זה יהיה בעיקר מצידי צבוע וזה לא באמת משנה מה אני חושב ואולי לאף אחד לא אכפת אם זה טוב או רע כי זה כאן, ולא הולך לשום מקום, זה בחיינו קבוע לא משנה מי או מה אתה אוהב רק שימו לב אליה ליומרה ותשאלו את עצמכם האם בדקת את זה אשכרה או רק ראיתי פעם משהו דומה והבנתי כבר את כל התמונה כי בסוף זה פוגע בכם לא לחקור, לא ללמוד ולא לשאול זה הטריו שיוביל את האנושות לשאול.
מידי פעם אני מפעיל את ילד מטריה באוזניים, כל פעם שאני מפחד שאני מתחיל להישאב לאדישות כלשהיא, אני אפעיל את השיר. אבל לא את המקורי של עטרה אלא את הקאבר של איזי, הזה עם הסוף הטוב. אבל היום אני מאזין בריפיט לילד מטרייה המקורי, הזה בלי הסוף הטוב. השיר בו עומר לכאורה נוטל את חייו בידיו. כי היום, ילד מבית הכנסת שבו אני מתפלל, התאבד. כי היום, אדם שאני מאוד מעריך, איבד את בנו לאחר שהאחרון החליט שדי, הוא לא יכול יותר. למוות ולי יש יופי של מערכת יחסים, בעולם אחר, בעיקר בעולם בו מתרחשת מערכת היחסים הזאת, זו כמעט טלנובלה. אבל בעולם האמיתי, מערכת היחסים הזאת נמצאת בהשגחה תמידית ובביקור בטיפול. לשמוע על דבר כזה, על מישהו שהחליט שהוא אינו יכול עוד, ומתאחד איחוד שלם עם המוות, שובר אותך לחתיכות. לחתיכות. לצערי, זה לא מפתיע. זה קורה בכל מקום בעולם ובאמת של הדברים אין סיבה שזה לא יקרה גם בקהילה שלי. אבל האמת, כדרכה, כואבת. או במקרה הזה בועטת. ובאזור הכי רגיש, הכי חשוף והכי חשוך. אני מייחל שנהיה ראוים למוות של הילד הזה. אני מתפלל שינהלו את האירוע הזה נכון כל מי שבתפקידו לנהל את זה ובפי יש בקשה אחת, אל תעברו על כך לסדר היום. זה הכול. בין אם סדר היום שלכם חושב שאתם מספיק טובים לבד לנהל את זה ובין אם סדר היום שלכם מכתיב שלהשתיק את זה ימנע מקרים חוזרים, אני מתחנן מדם ליבי, פשוט אל. אל תתנו למוות שלו להיות לשווא. יהי זכרו ברוך. וחיבוקי, לכל אחד ואחת שמתמודד.ת עם ההשלכות של האירוע.
ידעתי שזה יקרה לא שזו חכמה כזאת גדולה אתה אדם כל כך ערכי, ואנחנו מדינה במלחמה לשילוב הזה יש רק תוצאה אחת והיא זאת שמנעה ממך להפוך להורה למרות שהבת שלך כבר בדרך לא תראה ממנה נחת לשטן לא אכפת מעבודת פרך התכוננתי נפשית להרגע הזה כתבתי כבר הספדים שבהם ניסיתי להסביר את ההפסדים של כולם הגדוד והקבוצה המשפחה והחברויות מימי המקפצה כבר ניסחתי את המייל למכבי שיכבדו אותך עם חולצה אבל אין דבר כזה להיות באמת מוכן כי זה קרה באחת ברגע אחד הכאב, כל כך חד כמו סכין שעוברת על הלב שלי ולא מוותרת ואיכשהו היא גם לא הורגת רק שורטת ושוב שורטת ורק עוד קצת ממש עוד טיפה לאט לאט והחרא הזאת לא מוותרת על אף חלק ולו הקטן ביותר היא, בחדווה מוגזמת, לשם תנתר היא עוברת הלוך ושוב על גופי מתחילה במוחי עוברת לידיים, לרגליים ומשם לבטן אתה כבר לא כאן ולא תהיה אין יותר זריקות לסל בשישי במגרש אין יותר דאחקות על כך שאני את עצמי חש אהובתך, כבר לא תקרא לך אישי ובכן, היא תקרא, אבל אתה כבר לא תענה איזה נאיבי הייתי שחשבתי שאני אצליח להתמודד ושיווקתי את ה”שיטה” לכל קונה והנה אני פה, בקושי עומד בוכה כמו תינוק מכה באגרוף ומחפש לחנוק מישהו או משהו
אני לא מספיק טוב זאת עובדה! יש לי כל כך הרבה הוכחות החל בכך שהחלטתי שאני לא באמת מחפש עבודה כי אני מפחד ואין לי כוחות וכלה בזה, שבפעם המי יודע כמה, נכשלתי חשבתי שאני יכול לבד אז חשבתי את השטן הקטן הצחקתי הוא לגלג במוחי אבל קולו כבר לא ממש נשמע בטח לא כמו בעבר כי אני מנסה בכוח להשתנות להשתנות מה? אבל הנה, לא הקשבתי ומה? מה? נכון! ברגע שהייתה קיראה מהמציאות נזכרתי שאני לא טוב, נקודה. אני לא טוב מספיק לשום דבר בערך ולך תמצא עכשיו מה בכלל הערך נכשלתי כשהתאהבתי במשימה שלי מבלי למצוא סטנדרט כלשהו וברור לי, אלוהים כמה ברור לי, שיבוא מישהו שלא עשה כלום חוץ מלהשתמש באיזה צ’אט רנדומלי ויקבל ציון כל כך יותר טוב ממני כי זה תמיד ככה בדיוק אני עובד קשה ולא קוצר והוא בתמימות לצידי עוצר ושואל ’’מה? איך? אבל אני עשיתי את זה ברגע?’’ ואני מה יכול לענות לו? שאני תמיד מסבך? שאף פעם אין לי מספיק דיוק? שהוא טוב ורק אני לא שאני טיפש מידי עצלן מידי חרדתי מידי רוצה לסיים מידי כל זה נכון ורק הייתי צריך תזכורת שלמרות שזה כיף לחיות בסרט בסוף משלמים ובמזומן וזה תמיד הכי לא בזמן אבל אלה החיים שונאים אותי ואני שונא אותם ומשום מה אף אחד לא מונע את החרפה הזאת מלהימשך כי סיפורי סבתא על עתיד מושך אלוהיי בבקשה דיי אתה יודע שאני לא אקח יוזמה שאני פחדן בנשמה אז בבקשה קח אותי אליך נשבע שאני אתרום לך אנסח לך מה שאתה צריך אכין לך גם כריך רק קח אותי מפה כבר אני מתחנן לפני שאני בטעות מתאהב ומתחתן ואז שוב נשבר תעשה את זה בשבילי? אנא אלי
ואז התעוררתי ונזכרתי בכאב שהסבת נזכרתי עד כמה פגעת נזכרתי עד כמה שיקרת כשהבטחת שאהבת ולמעשה רק ניצלת את התמימות שלי את הבדידות שלי את האובססיה שלי לקרבה קראת לזה אהבה בחוצפתך וכשנעלמת? אפילו לשלוח הודעה לא טרחת פושט התפוגגת משל היית רוח רפאים לא הבנת שאותי הותרת עם חור בלב וכאב לכל החיים וכשניסיתי להירדם שום ולחלום הופעת לא משחרר עם צחוק מרושע בלופים רק אומר ’’אני אוהב אותך’’ כשזה ברור שאתה לא מתכוון ולו לאות אחת ואני הופכת לקשה מתחילה לבכות ולצרוח רוצה ממך לשכוח אבל אתה חג מעליי ולא מותיר לי ברירה אלא את שריר הלב לנוון כי אני שומרת עליי ממך או מדומיך שנפשם קרה ואין להם אלא רצונם בלבד ומשקרים לך כל הדרך על יד ביד על בית משותף ועל חתונה מפוארת על שמלה שלא נראתה מאז ימי רחל המשוררת הם מזינים את נפשך בדיבורי סרק בעוד הם מלפרטטים עם מי שחשבת לחברתך מידי פעם מכינים לך מרק ושובים את ליבך אבל הם כולם כאחד נצלנים ואת עבורם, אינך יותר מצעצוע הם יופיעו לך בסיוטים מלאים בשעשוע ואיכשהו גם נרגנים כי סירבת והוא חשב עצמו כמושך בחוטים והוא לא מבין כי פעם אהבת בלי לשאול בלי קול והנה גדלת ושאלת האם זה מתאים לי כי הכוח הוא שלי למרות שהוא את החלום ההוא חסם לפחות במציאות, הוא עבורי לסם
