"אז איך היה היום בגן מתוקה?" שאלתי בעודי חוגרת ובודקת שגם היא חגורה היא לא עונה "מה קרה יפה שלי? את עצובה? קרה משהו בגן" הגבתי במהרה והיא רק בכתפיה משכה החלטתי לשים קצת מוזיקה ולחכות עד שנגיע הביתה "אמא" היא קוראת ממקום מושבה "כמה זה שש מאות ימים?" נדרכתי נשמתי ושאלתי "למה את שואלת ילדה שלי?" "כי שמעתי את הגננת מדברת שעברו 600 ימים מאז שהרעים לקחו את החיילים שלנו" נשמתי שוב הפעם בקושי ובליבי קצת מקללת את הצוות "למה הם לא שותקים?!" "כן מותק, זה באמת נורא עצוב, בואי נתפלל שהם כבר יחזרו" ובכך קיוויתי לסגור את השיחה אבל היא התעקשה "אז כמה זה 600 ימים? זה.. זה... זה יותר גדול מרביד?" ואני משתתקת אחיה הקטן בקושי בן שנה והמבט בעיניה מספר לי שהיא משתוקקת לתשובה שאין לי לתת לה ואני, מה אני עונה? "אמא" היא רוכנת לעברי "נכון שדואגים להם שם? הם לא רעבים, נכון אמא?" בעיניה מבט עצוב וליבי מתרסק אני מלמלת ומהנהנת בראשי נושקת לראשה ומסיבה את מבטי מפורקת לגורמים ומקווה שאין יותר שאלות כשאנחנו יורדות הביתה היא ניגשת ומחבקת אותי "את עצובה אמא" היא קובעת הנסיכה שלי אני נשאבת למשימות הבית והיא ממשיכה בשגרתה בעודי מנגבת פה ושם דמעה ומשום מקום היא ניגשת ושואלת "אמא? אבל נכון אבא ואורן מנסים לעזור להם?" "אני זוכרת שאורן התקשר, וכל החברים שלו היו נראים כל כך גדולים וחזקים, נכון הם יצליחו?" ואני כבר לא מסתירה את החולשה והיא, מלאך יפהפה שכמותה, שוב פונה ומחבקת מלטפת את שיערי ומבטיחה "אני לא אשאל עוד שאלות, אמוש, שלא תהיה עצובה" ובעודי מרוסקת היא מחבקת ומנסה להרגיע כמה אחריות על ילדה קטנה שאף אחד לא נתן לה, היא פשוט אספה "אבל אפשר רק שאלה אחרונה" היא כבר מחזיקה לי את היד "בטח יפה שלי, אני שמחה שאת שואלת" ותוהה בליבי, ממתי אני לעצמי בכזאת קלות משקרת "כמה זה 600 ימים פחות שבוע?" בשלב זה ויתרתי לגמרי על שליטה בשיחה והתמסרתי "מה זאת אומרת מתוקה? למה את שואלת?" "כי אני זוכרת שאבא הלך לפני שבוע ובעיניים שלך רואים געגוע ובפנים יש לך כזה, נו משהו מוזר כזה, ליד האף וכשאבוש חוזר ומחבק אותנו זה נעלם ועף אז חשבתי איך נראות העיניים של האחים של החיילים האלה או איך ישנות האימהות שלהם? כי ראיתי לפעמים שאת דואגת כשאורן לא מתקשר ומספר שהוא שלם" שתקתי והיא הבינה בכיתי והיא הצטרפה חיבקתי הכי חזק שאני יכולה והיא הבטיחה לי "אני לא אתן לאנשים הרעים לקחת את אורן" בביטחון של ילדה קטנה "ואמא?" היא הביטה בי בעיניים גדולות אדומות "לא נגיע ל... ל... 600 ו.. ו.. והרבה, נכון?" ושתקתי והיא הבינה בכיתי והיא הצטרפה חיבקתי הכי חזק שאני יכולה והיא כבר כלום לא הבטיחה ועיניה, רק דבר אחד חיפשה ביטחון ותקווה