מידי פעם אני מפעיל את ילד מטריה באוזניים, כל פעם שאני מפחד שאני מתחיל להישאב לאדישות כלשהיא, אני אפעיל את השיר. אבל לא את המקורי של עטרה אלא את הקאבר של איזי, הזה עם הסוף הטוב. אבל היום אני מאזין בריפיט לילד מטרייה המקורי, הזה בלי הסוף הטוב. השיר בו עומר לכאורה נוטל את חייו בידיו. כי היום, ילד מבית הכנסת שבו אני מתפלל, התאבד. כי היום, אדם שאני מאוד מעריך, איבד את בנו לאחר שהאחרון החליט שדי, הוא לא יכול יותר. למוות ולי יש יופי של מערכת יחסים, בעולם אחר, בעיקר בעולם בו מתרחשת מערכת היחסים הזאת, זו כמעט טלנובלה. אבל בעולם האמיתי, מערכת היחסים הזאת נמצאת בהשגחה תמידית ובביקור בטיפול. לשמוע על דבר כזה, על מישהו שהחליט שהוא אינו יכול עוד, ומתאחד איחוד שלם עם המוות, שובר אותך לחתיכות. לחתיכות. לצערי, זה לא מפתיע. זה קורה בכל מקום בעולם ובאמת של הדברים אין סיבה שזה לא יקרה גם בקהילה שלי. אבל האמת, כדרכה, כואבת. או במקרה הזה בועטת. ובאזור הכי רגיש, הכי חשוף והכי חשוך. אני מייחל שנהיה ראוים למוות של הילד הזה. אני מתפלל שינהלו את האירוע הזה נכון כל מי שבתפקידו לנהל את זה ובפי יש בקשה אחת, אל תעברו על כך לסדר היום. זה הכול. בין אם סדר היום שלכם חושב שאתם מספיק טובים לבד לנהל את זה ובין אם סדר היום שלכם מכתיב שלהשתיק את זה ימנע מקרים חוזרים, אני מתחנן מדם ליבי, פשוט אל. אל תתנו למוות שלו להיות לשווא. יהי זכרו ברוך. וחיבוקי, לכל אחד ואחת שמתמודד.ת עם ההשלכות של האירוע.