מַשֶּׁהוּ מִמֶּנּוּ ולפני זמן, הלכתי לנחם משפחה שבנה נהרג בעזה. והמראה המוכר להחריד של האוהל, האבלים, והדמעות, הכה בי את חסרונו של יהונתן, והעדרו צבט בליבי, וייחלתי שיהיה כאן לצידי. וביקשו ממני לדבר בין מנחה לערבית. והייתי חסר כוחות ולא עלה על דעתי דבר, ובראשי רק הדהד הקול: "יהונתן, בני יהונתן". ובעודי עומד כואב , וחושב לסרב, ניגש אלי בחור וסיפר לי שפגש לא אחת, את יהונתן כשהגיע לחותנו בטפחות. והיו מדברים מידי פעם שיחות קצרות. והיה מתפעל מקדושתו ומדמותו היפה, ומההקפדה שלו ללכת למקווה לפני התפילה. ואמר לי הבחור: "עשיתי לי מנהג. בכל פעם שהוא בא, ללכת לטבול גם אני לפני התפילה. והיה לי חשוב לטבול מיד אחריו. כי למרות שיצא והלך, משהו ממנו נשאר והורגש" והרמתי את ראשי, ואמרתי תודה. וטבלתי בבני יהונתן, שיצא והלך, ומשהו ממנו נשאר ומורגש. וקמתי לדבר. ואמרתי מעט דברי נחמה. על נוכחותם ועל מה שקיים מהם בעולם. והתנחמנו, ונשמנו קצת. יהיו הדברים לזכרו של יוסף יהודה חיראק שהיה, ועשה, והתחתן, והיה חבר ואח ובן. ואתמול נהרג, ומשהו מדמותו היפה וחיוכו הכובש ישארו כאן לעד. יהא זכרו ברוך. אמן. חגי לובר