עֲצַבֵּי בַּרְזֶל הו, כמה שבא לי לאבד את הסבלנות. ולדרוש 'עכשיו' ו'מיד'- בקיצוניות. ולתבוע פתרונות חדים וברורים, שנשמעים נהדר בשיחות סלון ובאולפנים. ולצאת להפגין בעד ניצחון מוחלט ומיידי. או להחזרת כל החטופים עכשיו, בלי לשקול מחיר עתידי. ולהצהיר ששום סיוע לא יכנס לעזה, גם לא גַּרְגֵּר . ולתבוע גיוס של כל המשתמטים והחרדים, עכשיו ומהר. ולהחליף בבית המשפט העליון את השופטים לימניים מושבעים, או לדרוש שבג"ץ יכתיב לממשלה את כל המדיניות והמינויים. אבל, גם אני, כמו רוב העם, נושך שפתיים ומבין, שפתרונות של 'זבנג וגמרנו' הם לא מציאותיים. ושאבנים שבמשך שנים נזרקו לבאר על ידי טעויות של ממשלות, לא יוּצְאוּ משם ביום אחד, בלי שום תהליכים והדרגות. כי בחיים האמיתיים, ובעם עם רצונות כל כך מנוגדים, אין פתרון חד צדדי שתומך רק באחת מהדרכים. ולכן אקבל, לפעמים בחריקת שיניים, פתרונות של פשרה. כמו לשחרר רק חצי מחטופים כי הם בסכנת השמדה. ולמרות רצוני לחסל מיד את הרוע והרעים, אסכים להפסקת אש בת שישים ימים. ואדע שגם את הרפורמה המשפטית ההכרחית נאלץ לאזן, בין זכותו של הרוב לשלוט, ובין בלמים מסוימים של שלטון החוק. אז אתם, פרשנים, גיבורי מקלדת, ו'לשעברים', שלא נושאים בדל אחריות. חיסכו מאיתנו את דיבורי הרהב הבּוֹטחים, בלי שום מחויבות. כי אתם יודעים בסתר ליבכם, שלהיות יחד זה תמיד להתפשר. והמציאות מורכבת ולא חד צדדית, ושאין הכרעה קלה. ושאתם הייתם עושים אותו דבר, לו אתם בתפקידי הנהגה. אז קצת כבוד, ותנו לממשלה הנבחרת לעבוד. והלוואי וננצח ונשחרר את כל החטופים בקרוב. תודה חגי לובר