*מיתוס ה"כל אפשרי" קורס מול עומס הציפיות.* תעדוף הוא בהחלט דבר חשוב, אבל הוא לא פתרון קסם. יש לו מחירים. אנחנו חיים בתוך פנטזיה תרבותית של "אם רק נתנהל נכון - נוכל להספיק הכל", אבל הגוף והמוח שלנו לא בנויים לזה. זה פשוט לא אנושי. אז במקום להאשים את עצמנו - נזהה את הבעיה במערכת. כי כשהפער בין הדרישות לבין היכולת גדל, עולה בושה, אשמה, ביקורת עצמית. אבל אולי מה שצריך זה *קבלה רדיקלית* של מגבלות הזמן והכוחות. *מה כן אפשרי?* • לתרגל *חמלה עצמית*: גם 70% זה טוב דיו. • לזכור את אלמנט *הבחירה*: אני לא "חייב.ת", אלא "אני בוחר.ת". • לפעול *ביעילות*: לפי הערכים שלי, לא לפי הפחדים שלי. • ולהשתדל לזכור- ביקורת מבחוץ לרוב משקפת קושי פנימי של האחר. מה שנקרא- *זה שלו*. והנה לחם בשר שהכנתי הערב. טעים, ריחני, ובא על חשבון משהו אחר. ככה זה- גם וגם, לא הכל :)